היפים והאמיצים – 106ilסיכום השנה במוזיקה העברית לשנת תשע"ז

רות ברונשטיין

היפים והאמיצים – סיכום השנה במוזיקה העברית לשנת תשע"ז על פי מגין 106il

מאת : דותן סיטבון

אחרי כל הסחרחורות והרעלים, ומבעד לכישופים הרעים. מעבר לרעשי הפוליטיקה והסקס, ולהקות העננים שבשמיים.

תמיד נוכל לראות כוכב נופל ביום, ולחוות מהפכות קטיפה בלילה, רק חשוב שנזכור, שמי שלא חולם – כועס.

גם השנה נוכחנו לחזות (או יותר נכון לשמוע) במיני חסדים של האמנות הטובה שמתרחשת ממש פה בארץ ישראל הקטנה.

להלן היפים והאמיצים שלי לשנה שחלפה אחרינו לטובה

עשרים השירים הגדולים :

מקום ראשון – יעל איזנברג – כל אחת :

נדירים המקרים בהם אתה נגלה לאיזה שיר שתופס אותך לא מוכן. שאתה מגדיר אותו כ"מעורר הלם". אפילו שאתה ישוב כולך לפני איזה משהו שמרתק אותך, ומצפה לו. וכששניכם נפגשים, הוא גורם לך להזיל דמעה 'על הוואן'.

אם כן, כמו בפעם הראשונה של המון דברים בחיים, כך גם הסיפור שלי עם "כל אחת", והוא גרם לי להתעכב על כל תו מושמע ועל כל מילה בטקסט המסתורי (האם מדובר פה באהובה, או בילדה, או שבכלל מדובר פה במשהו אחר לגמרי?), ושמעתי אותו שלוש פעמים ברצף, כמדומני, לאחר השמיעה הראשונה. ההפקה האוירתית אך עם זאת מינימליסטית עוטפת בחכמה את קולה המתוק עד כמעט ילדותי של יעל, אשר מהדהד לאורך כל השיר, וליטופי פסנתר עדינים , יוצרים אווירה מעט מתוחה בתחילה, אך כל אלה מובילים לתחושה של הזדככות בסופו של דבר, ככל שהשיר ועיבודו מתגלגלים.

יעל איזנברג היא שחקנית מוערכת ("האלופה", "פוקסטרוט" ועוד..), המטפחת בשנים האחרונות גם קריירה מוזיקלית של סינגר-סונגרייטר.

השנה יצא אלבום הבכורה ה(מאוד) מצופה שלה, וזה הסינגל הראשון שיצא ממנו.

לסיכום – החסד שבמוזיקה מעולם לא נשמע ברור יותר, והפשטות מנצחת, גם הדמעות…

רגע של שירה : " בִּדִיּוּק כְּשֶׁאֲנִי רוֹצָה לָמוּת הִיא שָׂמָה לִי אֶצְבְּעוֹת כָּל אַחַת עַל רַקָּה אַחַת אֲנִי מְדַמְיֶנֶת חַיִּים "

מקום שני – טונה – סחרחורת :

אחת לכמה זמן מגיח לזירה מישהו שמצליח לקבל את התשואות הן מהקהל הרחב והן מהמבקרים.

אחד כזה יודע לפצח את הנוסחא, גם אם לא ניסה אפילו, של להיות אמן מצליח וחלק מהמיינסטרים עם קהל גדול והופעות מפוצצות,

ויחד עם זאת להיות מרתק, חדשני ואמיץ. מעורר השתאות? בהחלט. היסטורי?. אולי אפילו גם זה.

איתי זבולון, הלוא הוא טונה, חלק מחבורת 'טונהמן ג'ונס' לשעבר, נמצא כבר שנים בשטח בסצינת הראפ, אבל רק בשנה-שנתיים האחרונות

הצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית של המיינסטרים הישראלי, עם הרנסאנס המבורך של ההיפ הופ המקומי בשנה-שנתיים האחרונות, יחד עם חבריו לז'אנר נצ'י נצ' וקפה שחור חזק (ועוד כמה טובים מלבדם). הוא עבר שנה מטלטלת עם 9 (!) הופעות סולד אאוט בבארבי, מופע השקה לאלבום החדש בהאנגר 11 שיתקיים בסוף החודש הקרוב והוא כבר סולד אאוט, ובאזז שכבר הרבה זמן לא הורגש פה בפרק זמן כל כך קצר. כל זה לבטח השפיע עליו באיזשהו אופן.

טונה מגיש פה מין המנון במסווה, לכל מי שההצלחה מגיעה אליו באיזה זריקת "בוסט",אבל לא באמת מצליחה לרפא את הצלקות שלו, והפריצה אולי קצת גדולה ומהירה מדי. בלי קשר לאמנים או כוכבים – מורגש שזה בכלל גם מין שיר תמיכה או הזדהות, לכל האנשים המבולבלים אי שם, שלפעמים החיים האלה קצת מרגישים גדולים או כבדים עליהם אם כן, ה"סחרחורת" מתפקדת פה כמין תוצר לוואי של שני המקרים. אך במקום למחזר (גם כן במסווה) טקסטים על נושא שהוא גם ככה לעוס, וכבר סוקר והושר מספיק פעמים בעבר (ובטח בהיפ הופ), טונה מצליח להביא פה איזה מין נקודת מבט קצת שונה בדרכו הייחודית (וגם בהגשה), מה ששוב מוכיח שהוא ממשוררי הראפ המקוריים ביותר שיורקים פה על המייק.

מילים חותכות, לחן קליט אך לא דביק, והפקה בונבוניירה ואוריינטלית מרחפת מעל היפ הופ כנה להחריד.

רגע של שירה : " ויש לי חום ואין לי. חום הלב שלי דופק על מאה. סליחה אנלא איתך היום, בדיוק עסוק בלהשתגע.

משהו כואב עכשיו , אל תבדוק באינטרנט. עשה טובה ולך לשכב , אוו… הלכת כבר לאינטרנט…"

מקום שלישי – עומר אדם – פוליטיקה וסקס :

כנראה יציאת השנה. מכונת הלהיטים בעל (מנעד) הקול הנדיר, אחד מהבולטים בדורו (ולא רק בז'אנר הפופ הים-תיכוני) ממטיר פה המנון שהוא גם אינטילגנטי, גם סוחף(לא תפסיקו לזמזם את הפזמון) , ורחמנא ליצלן – אף מרגש. וזאת בזמן שחבריו לז'אנר, מבלי לנקוב בשמות ספציפיים, יותר משמימים או ממחזרים מאשר מרימים (את הגוף או את הלב). עומד אדם ממשיך לשרטט את מה שנראה כמו קרוסאובר ישראלי קלאסי, שבין המוזיקה הים תיכונית לפופ האלקטרוני/ עדכני, או הרוק הרך בחלק מן המקרים. נדמה כי (כמעט)כל דבר שאדם יגע בו יהפוך לזהב והוא מסוגל לשייט בין סגנונות מבלי לאבד את "טביעת הקול" הייחודי שלו. הטקסט בשיר הנוכחי מדבר על המיאוס מן כל הרעשים, התפל והצהוב שמסביב, אבל כל אלה כבר נכתבו וסוקרו, בדרך כזו או אחרת. המקוריות שלו, בעיני לפחות(ומילה טובה לאורי בן ארי החתום על המילים), ומה שהופך את השיר הזה לבכל זאת מעט יוצא מן הכלל, טמונה כנראה בביקורת שמופנית כלפי עולם שחייב להיות מעודכן או בעל אינטלקט או דעה על כל דבר, מין אינוס מסוים של פלורליזם, כשלפעמים זה נוחת כ"הפוך על הפוך" ובא על חשבון הרגש הפשוט והתמימות העתיקה. מעין בקשה לחזור ל"גן העדן האבוד" שהקדמה והסגידה ליופי וההתעסקות במיניות קצת פינתה את מקומו.יש לנו כאן דוגמא נוספת למשב רוח המרענן שעובר על המיינסטרים העברי בתקופה האחרונה , שמסוגל להיות גם קומוניקטיבי וקליט, וגם אינטלגנטי ומרגש, הן לירית והן מוזיקלית (הפקה מושלמת של אריאל טוכמן).עומר אדם כובש מתמיד, בשירו הכנראה מגובש ביותר ומהלהיטים המוצדקים ביותר שיצאו פה בשנים האחרונות.

רגע של שירה : " ובזמן האחרון מדברים רק על פוליטיקה וסקס. העולם הזה כבד, אני לא תופס. ואיפה את, איפה את…"

מקום רביעי – לונא אבו נסאר – כישוף :

לפני כשנה בערך חזיתי בהופעה של לונא אבו נסאר ב"אוזן בר", עדיין במסגרת הסיבוב לאלבומה הראשון והמפתיע "אדבר איתך", מסוג האלבומים שהם "קטנים" אך גדולים. היה שם רגע שלא אשכח : לונא ביצעה את "עד מתי" של אתי אנקרי, כשממש באותו יום באופן מקרי ומעניין משהו עלתה בי מן הארה כשהאזנתי לאלבום ההוא של לונא : חשבתי שהוא מזכיר לי מאוד באיזשהו אופן את אלבום הבכורה החד פעמי של אתי אנקרי, השוואה שהיא לא דבר של מה בכך. יש משהו בהגשה הכנה ומלאת הרגש הכמו לא מתאמצת והפשוטה של לונא ששובה את המאזין כמעט באופן מיידי. קולה הדק משהו משדר אמינות. אם כן, גם ב'כישוף', מתוך אלבומה השני 'מערבולת' הקסם עובד,שלא לומר כישוף…עיבוד מינימליסטי עם נגיעות אלקטרוניות עדינות, אפל וקר במידה, עם פסנתר שמופיע לסירוגין ועוטה על השיר כולו מעין ניחוח קברטי במקצת שמתנקז עם המלנכוליה שלו. אם להיות מעט פואטי, התחושה שעלתה בי היא שכל השיר הזה הוא מעין גל כבד ששוצף אותך ואתה לא בטוח אם בא לך לרדת ממנו או לא. לטוב ולרע. לונא ניחנת בכישרון הזה שייתן לך הרגשה כאילו היא שרה כעת לידך ממש בחדר. אבל יותר מכל אלה : השיר הזה הוא פשוט נורא נורא מרגש. ויפה. אפשר ממש לחוש את המצוקה של לונא ועם זאת את התשוקה שלה לנצח אותה, ולעלות מהתהומות, להשתחרר מהכישוף הזה שמהלך עליה.

רגע של שירה : " להתעקש עד אסון. עד שאין עוד לאן. הכי נמוך שאפשר. אולי רק אז אתעורר מהכישוף הזה "

מקום חמישי – גדי רונן – כוכב נופל :

גדי רונן, איש הפרוייקטים/להקות הנהדרות "דבק" לשעבר, " 1:1 " ו "החצר האחורית" (שהוציאה בדיוק אלבום חדש), מוציא פה שיר שבסאונד שלו מזכיר קצת את שירי ארץ ישראל הישנה והיפה, ומעלה ניחוח נוסטלגי.

השיר עצמו מדבר על חשבון נפש ומה שנדמה בהתחלה כטקסט קשה ופסימי על טעויות עבר וכאבים שצפים בעקבותיהם (או חברים שנעלמים) מתגלה לאט לאט אחרי שמקלפים את השכבות – כמשהו דווקא מזכך, והדובר כמו עובר תהליך של פיוס עם עצמיו. הלחן הנהדר וההפקה הכאמור בעלת ניחוח מעט נוסטלגית הופכת אותה לסוג היצירות האלו ששוברות לך את הלב ומאחות אותו מחדש. פשוט אחד מהשירים הכי יפים שיצאו פה השנה ובשנים האחרונות בכלל…

רגע של שירה : " הרגש נמוג בין כתמים של הזמן. לא כאן להישאר, אבל עדיין כאן.

אם הייתי יכול לחזור על הכל, הייתי מוצא את הדרך ליפול "

מקום שישי – קרולינה – ענן :

גילוי נאות : אינני נמנה ממעריציה הגדולים של קרולינה. למעשה, בעבר אפילו מעט סלדתי משיריה, אבל על סמך טעם אישי בלבד, כלומר, לעולם לא טענתי שהיא איננה איכותית ומוצדקת בהערכה שהיא מקבלת. ואז, הגיע השיר הזה כמו משום מקום והפיל אותי. למעשה, זה השיר הראשון ששמעתי מכל הרשימה הארוכה הזו, נגליתי אליו מתישהו בתחילת השנה האזרחית, ונשבעתי שאם אני אצטרך לסכם את השנה כבר אז, הוא לבטח יהיה גם שיר השנה שלי.

קרולינה עובדת פה עם סאבו, אחד מסנדקי הפ'אנק-גרוב הישראלי, וידו על ההפקה (המבריקה, לא פחות) בהחלט מורגשת, הפ'אנקיות והגרוב עדיין כאן. יחד עם זאת, מרגישים שיש פה מעין רצון של לחזור לפשטות, פופ קליל ונגיש שיכול לכבוש די בקלות גם כאלו אשר לא מזוהים כל כך עם הסגנון של הפ'אנק ודוגמותיו (כמוני). שיר אהבה קיצי וחמוד להפליא אבל במובן הטוב של המילה. קולה של קרולינה מרקיע שחקים בפזמון הסוחף, ומעורר הזדהות. "ענן" הוא רק עוד חלק ממגמה חיובית שמתרחשת במיינסטרים הישראלי בכלל והעברי בפרט (ע"ע 'פוליטיקה וסקס' שמוזכר למעלה) , וכמה כיף להיווכח שעדיין קיימת מוזיקה בארץ בעברית שמסוגלת להישמע גם עדכנית, גם כיפית וגם מרגשת, והכל בעת ובעונה אחת (ע"ע "פוליטיקה וסקס" המוזכר למעלה).

רגע של שירה : " היא לא ידעה על מה היא חולמת, רק רוצה חלום כלשהו להגשים ;

…ותן לי עוגן קבוע בין זרועותיך. לא רוצה להיות ענן…"

מקום שביעי – יהוא ירון – רעל :

כנראה השיר מעורר המחשבה והמורכב ביותר לירית, המתנוסס בגאווה מעל רשימה ארוכה זו.

מתי בפעם האחרונה שמעתם שיר כזה, שהוא גם כל מה שנכתב למעלה אך גם קומוניקטיבי מבחינה מוזיקלית?

יש לי מין fetish אישי/ הערצה מוזרה קמעה לשירים שאין להם פזמון אבל שיש להם או בית קליט שחוזר על עצמו ומתפקד כפזמון,

או איזשהו ריף מוביל ומדבק שמתפקד כמו אחד כזה סוחף במיוחד. זה הסיפור פה. אני לא בטוח אם זו גיטרה או מחשב שמנגן אותו, אבל על כל מקרה הסאונד/אפקט שלו נשמע קצת כמו צעצוע, וזה בין המבריק להזוי איך שיר יחסית קשה יכול להיות כל כך כיפי בעת ובעונה אחת.

יהוא ירון פותח את הלב שלו, בלי פילטרים, ובכלל השיר כולו מרגיש קצת כמו שיחה פנימית של יהוא עם עצמו או מין תיעוד סמוי ומוזר של

פגישה אצל הפסיכולוג (כמו שגם מוזכר, מילולית, באחד משורות השיר).

אחד השירים הכי מיוחדים ומאתגרים שיצאו השנה, מתוך אחד ה-אלבומים של תשע"ז (ראה בתחתית הכתבה)…

רגע של שירה : כל "רעל" זה שירה צרופה וצורבת …

מקום שמיני – ג'ירפות – מי שלא חולם, כועס :

כששמעתי את הסינגל הראשון ושיר הנושא מתוך האלבום החדש "מי שלא חולם, כועס", המשפט הראשון שעלה לי בראש היה משהו שבין "אשכרה" הפואטי ל"הם חזרו" . אחר כך שמעתי את שני הסינגלים הבאים שהוציאו("מתוכם "הכלבים" המצמרר והבולט במיוחד), וכבר שחררתי את ההצהרה/נבואה מקווה להגשים את עצמה, שמא אולי זה האלבום הכי טוב שלהם מאז "גג", או לפחות הכי מעניין. שמעתי את כל האלבום ונאלצתי להסכים עם עצמי. האלבום עוסק ברובו, בדרך כזו או אחרת (כהנא כהרגלו אף פעם לא ישיר מדי בכתיבתו ) בפרידה שחווה מאשתו, מה שהופך את היצירה לאישית ביותר של ג'ירפות מאז ומעולם, וגם הקומוניקטיבית ביותר, על אף שהחידתיות ההזויה והג'ירפית, שהיא היא גם סוד קסמם כנראה בסופו של יום, עדיין מרחפת לה שם בגאון. ואולי פה גם ההברקה. מי שחסיד גדול (ככותב שורות אלו) של אלבומי ברייק-אפ, אבל לא "קלאסיים", אלא של בדרכם שלהם – כנראה ימצא פה את מבוקשו.

אבל הבה נתמקד בשיר הנ"ל, והוא לא נבחר בטעות. מדובר פה במין שיר נ/שהוא כמו הדיאנאיי הפואטי והמוזיקלי של גלעד כהנא בפרט ושל להקתו בכלל. הכל כאן : משחקי/להטוטי המילים, הקשרם ושזירתם אלה באלה, תיאורים הזויים של כהנא לנושאים הזויים יותר או פחות, והרוקנרול הזה עם הגיטרה המזוהה של ארז רוסו, שאיננו מורכב או ניתן להגדרה מדי אבל איכשהו כשתשמע את השיר תהיה בטוח שזה שייך לגי'רפות.

שינוי קטן ומרענן, שלא לומר תוספת מבורכת, זה מקלדת הקסיו של יאיר קז שעולה ויורדת בסולמות של אחד הריפים/קטעים היפים ביותר בשיר. תענוג לשמוע את ג'ירפות במלוא כוחם היצירתי, עם המנון שלהערכתי בטח יעמוד במבחן הזמן ויעמוד באותה שורה לצד המנונים אחרים של הלהקה כמו "גג" או "וואו(איזה אבסורד)".

רגע של שירה : " ומי שלא ישן לא חולם ומי שלא חולם כועס ומי שכועס כועס ומי שלא אוכל רעב ומי שרעב זאב ומי שזאב זאב..

וכמה מדרגות נעלה עד שנראה זה את זה? "

מקום תשיעי – יהלי סובול וזואי פולנסקי – מהפכת קטיפה :

בדומה ל"כוכב נופל" של גדי רונן, גם פה ישנו שיר שמורגש בו איזה ניחוח נוסטלגי של סיקסטיז-סבנטיז, אך הפעם עם קצת טוויסט שונה, שמזכיר במעט להקות כמו ה'קינקס' וה'בירדס' וקורץ לתקופה של ילדי הפרחים, לא בטוח אם במכוון או לא ( וד"ש ללהקה בעלת השם הלא ממש לא דומה לשם השיר – 'מחתרת הקטיפה'…).

מדובר באמת באחד השירים הפשוטים והיפים שיצא לי לשמוע. כמו כן, אחד מהדואטים המפתיעים והנוגים שיצאו פה בשנים האחרונות.

החיבור הקולי בין שירתו המאופקת עירונית -משהו שכל כך מזוהה עם יהלי, לצד קולה הלא-מתאמץ-להיות-מלאכי של זואי פולנסקי ('בלה טאר', 'ריו') משתלב כל כך יפה הרמוני, וכמו נועד להיות. כמו כן, השידוך בין נסיכת אינדי מקומית לאחד מעמודי התווך של הרוק הישראלי המיינסטרימי מרתק ועובד מעולה, עד כדי כך שלא ברור איך זה לא קרה אף פעם. ואם נפרק את זה עוד יותר, נוכל לומר שיש פה ביטוי, גם אם לא במודע, איכשהו, לתהליך המעניין שקורה בשנים האחרונות במוזיקה המקומית(ובאופן מסויים גם בחו"ל), וזה שבירת המחיצות וטשטוש הגבולות בין ה'אינדי' ל'מיינסטרים'.

השיר האוורירי-אביבי משהו מדבר, כנראה, על תהליך התבגרות, ועל תקופה שבה "המראות מאחורי הבר כבר לא מראות אותו דבר". סובול מאז ומתמיד ניחן בכישרון של לומר הרבה דרך שירתו האורבנית-משהו, והוא מנסה לומר פה שלמרות זאת ועוד – זה לא בהכרח דבר רע, ושיש משהו "קטיפתי" דוקא בלהשתנות, ולצמוח.

הזמנים משתנים, כתב פעם דילן, וכמו בשירו דאז, גם פה – ההתבגרות, או משהו דומה לכך, מעולם לא נשמעה יפה יותר.

גילוי נאות ו/או תחושה אישית : קרוב לוודאי כי מדובר במקרה קלאסי של שיר ש"גודל עליך", שהרי בשמיעה הראשונה הוא שעמם אותי לחלוטין ולא מצאתי בו דבר. עבר זמן מה של הזנחה וקרה שחזרתי אליו מסיבות כאלה ואחרות, ושם כבר התאהבתי ולא הפסקתי לנגן אותו בראשי או מחוצו. לכן אמליץ לתת לו צ'אנס אמיתי, מדובר ביהלום נדיר.

רגע של שירה : " משהו משתנה בך מה שהיה פחות חשוב. מהפכת קטיפה בלב שלך..

עכשיו זה קצת פחות מפחיד, לא ברור איך זה קרה. מהפכת קטיפה, מהפכת קטיפה "

מקום עשירי – פורטיס – סאניאסי :

אחת מהפתעות השנה מבחינתי. אבל לא כי פורטיס הוא אמן רע. ההיפך הוא הנכון, וההסבר יתגלגל בהמשך..

רמי פורטיס ממשיך לפרוח ולהשתבח כמו יין עם השנים. נדמה כי כבר ניתן, כפי שעושים עם אייקונים מוזיקליים וותיקים באמת, "לקטלג" את התקופות שבהן פעל (אפילו שזה ביטוי שלשייך אותה לאמן ורסטילי שכמוהו זה כמעט חטא), ונראה שהשנים האחרונות מוצאות את פורטיס במין פאזה מהורהרת-חולמנית, אלקטרו-פופית לפרקים, ובגדול פשוט אישית ואקסוטית יותר. כך גם הסינגל הנ"ל מתוך אלבומו ה-12 במספר, "מדור פיות", בעל הפזמון ההמנוני (והכמעט סיסמתי) "סאניאסי".

השיר הנ"ל הוא עוד דוגמה לאיך רוקר או נאמן ותיק צריך להתבגר אמנותית (וגם תדמיתית), מבלי לאבד את האמינות שלו.

מודה שהלסת שלי כמעט נשמטה בעודי שומע את השיר הזה לראשונה. פורטיס נשמע פה מסתורי מתמיד, מרתק, ותאווה מיידית(כן כן) לאוזניים. האינסטינקט הראשוני של השאלה המרחפת מעל "מי/מה זה לעזאזל 'סאניאסי'?! " , רק מעלה את הטקסט החידתי הזה עוד דרגה למעלה בעיני. ועם יד על הלב, פורטיס מפיל פה פצצה שהיא בעצם להיט היסטרי שעומד בשורה אחת עם להיטים כמו 'חלום כחול' (שימו לב לזעקות הפורטיסיות לקראת סוף השיר, א-לה "ניצוצות") , ואף מרגיש כאילו נלקח מ'סיפורים מהקופסא' רק עם צליל עדכני יותר.

מרגש לדעת להיווכח ולהבין שכל יום יכולה להיוולד לה בשקט בשקט קלאסיקה מיידית, כאמור, גם ב2017/ תשע"ז,

ואני בשקט מנבא איך 'סאניאסי' הולך להתנגן לו כלהיט מועדונים מן המניין בכל מיני מסיבות 'גל חדש' ו'דארק אייטיז' , בעוד שנים קדימה…

כדאי לשים לב גם לקליפ הנהדר שמלווה לשיר, ומוגש לו ממש פה למטה.

רגע של שירה : " על הרגלייים, באזניים שומעות . החירות בכנפיים, החוכמה בנוצות . טיפות קטנות של אור, עושות אותי גיבור "

בועז שרעבי – האוצר

אביב גדג' – כל החומות הגבוהות

ענבר זיגדון – יש לי למה לחכות

אור אדרי – זיכרון קצר

https://oredry.bandcamp.com/track/zikaron-katzar

זהבה בן – אילו רק ידעת

סילבי ז'אן – פסים במדרכות

חנן בן ארי – ויקיפדיה

דניאל רובין – כלום לא עובר על ידי

אביתר בנאי – אור בצל

איה זהבי פייגלין – אמריקה

האמיצים והיפים שירדו בעריכה :

שני פלג – חתולעכבר / אמייה – בא לי מסיבה / אלדד ציטרין – האם שמעת / דניאל רביצקי – היום האחרון בחיי / יוני ליבנה – הרופא לשבורי לב / שי צברי – אנא, אנא, אנא / הדרה לוין ארדי – השיר על סייד קשוע / אורסולה שוורץ – פיסת אור / אביעד הנדל – נדיבות / יאיר רובין – כלב רץ / ידידיה בלחסן – פרא / עלמא – דיאלוג / אפור גשום – רסיסי לב / המפשעות – 1996 / רעב – משהו חשוב / בן ארצי – ביום של ההמנון / שקל (עם אביגיל קובארי) – פרפקט יום / שולי רנד – לא תדעי כמה / פדרו גראס – תשובה / ג'וני שועלי –אדמה רועדת / יותם אבני – קנדריק בלחסן / איתי בלטר – החיים מדויקים / נועה קירל – תן לי סימן / אתניקס – בטוח / יפתח גילבר – מרוץ עכברים / שלום גד – את כל כך פוליטית / לילי פרנקו – על האבן /נצ'י נצ' – פאנצ'ים / נועם אקוטונס – זר דפנה לנצח / נרקיס – שדות / אריק ברמן – כמו בן אדם / זאב טנא – מזרח תיכון חדש / פלורה – מותר / לא – אני עוגיות / ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא – עברנו לתל אביב / עברי לידר ועופר מאירי – אור ראשון / הדס קליינמן ואביב בכר – פעם אחת / קובארי–פסים צהובים / אלון עדר ולהקה–שיר לאמא / לירון עמרם–חלום ישן /ערוץ הכיבוד-טניה /יובל המנוול–גוף האדם

בקטנה… :

אלבומי השנה (חמשת הגדולים) :