רגע לפני הספירה לאחור וכניסת השנה החדשה- 20 הגדולים במוזיקה

מאת: דותן סיטבון  

 רגע לפני הספירה לאחור, שעות ספורות לפני ש 2016 מפנה את מקומה לשנה החדשה, קבלו את מצעד השירים היפים, הנדירים, והמיוחדים. 

בין כל זוועות העולם, אסונות הטבע והאדם, שברון הלב, פרידות כואבות מאייקוני תרבות יקרים, ושלל חשבונות הנפש של סיכומי השנה, יש אוצרות שלא יכולים לשבור אותנו, אלא רק לגדול אל תוכנו, ולהפעים את הלב. קבלו את מצעד 20 השירים, מכל הז'אנרים (כמעט), בעברית ולועזית, שיזרימו לכם את הדם בדיוק למקום הנכון. תודה לך 2016, שבין כל אירועי העולם שוברי הלב, צלחת בגדול והבאת אתך אוצרות מוזיקאליות יקרות ערך.  

 

Grandaddy – clear your history

המקום הראשון והמפואר שמור דווקא לשיר "קטן", קצר ומינימליסטי במיוחד. אבל הו, כמה שהוא יפה וכמה שהוא נוגע, הן לירית והן מוזיקלית. ההכרזה של גראנדדי על חזרה לפעילות, הייתה ללא ספק רגע חדשותי משמח במיוחד, בין כל אירועי השנה. אז מלבד הופעות בודדות שכבר אושרו, הם הוציאו שלושה שירים חדשים לקראת אלבום שייצא לאור במרץ 2017, הראשון מזה כעשור של הפסקה. באופן מעט תמוה, דווקא השיר הנ"ל הוא היחיד מביניהם אשר לא ייכלל באלבום, לפחות לפי הטראקליסט הרשמי שפורסם לא מזמן ברשת. אבל אולי זה חלק מהקסם שלו, בדיעבד, והוא לא שייך באמת לשום מקום רשמי, רק ללב שלכם.

הפשטות מנצחת, גם ב 2016 – האזינו לשיר המדהים הזה ועשו טובה, השתדלו "לנקות (וגם אם לא למחוק) את ההיסטוריה שלכם" מפעם לפעם.

 

דודו טסה – הגולה

שיר השנה שלי בגימל גימל של ארץ הקודש, בשנה כה פורייה של מוזיקה מקומית איכותית. אבל דווקא את היצירה הזו לא היה קשה להכתיר, שהלוא בעיני ייתכן כי זה גם אחד משירי העשור, ואולי (אולי) אף הכי חשוב של טסה אי פעם, עם כמה שקשה להכריע במקרה שלו. טסה ב"הגולה" מגיש לנו פה מעין המנון-אנטי-המנון, מנצח ומושלם, של גיבור-אנטי-גיבור שהוא לא מושלם ולא מנצח, ובמקום זאת מעורר הזדהות להחריד. החיבור בין מזרח ומערב היה מאז ומעולם רכיב מובהק ביצירה של טסה, אך הפעם נדמה כי טסה מעלה הילוך. עם ריפים שמימיים בניחוח אולדסקול, ומנעד קולי מרקיע שחקים, טסה שוב מוכיח את נוכחותו כאמן שגדל משנה ולשנה ואינו עוצר לרגע. 

 

Nick cave – girl in amber

כבר כמה חודשים שאני עסוק לסירוגין בעבודת מחקר בלתי רשמית על האלבום החדש והמטלטל של ניק קייב, בניסיון לתאר את הקסם ה-באמת נדיר ויוצא דופן אשר חבוי בו. המסקנה: אי אפשר באמת להסביר קסם, לא במילים לפחות.

אינני בטוח בכלל שאפילו קייב בכבודו ובעצמו מסוגל להבין עד כמה אלבומו האחרון מושלם, שונה וחד-פעמי. ניק קייב עבר בקיץ של השנה שעברה טלטלה אישית-משפחתית, כאשר איבד את בנו הצעיר באסון טרגי. לא מעט דובר על ההשפעה של המקרה על אופן יצירת האלבום, שהוא כנראה הקודר ביותר בקריירה המוזיקאלית שלו. אבל הייתי ממליץ להימנע מספוקלציות מיותרות, גם כי לפי ידיעה שאספתי מעבודת החקר הבלתי-רשמית שלי, מתברר כי חצי משירי האלבום הוקלטו בכלל עוד כמה חודשים לפני הטרגדיה. אלבום המופת של קייב בהחלט עומד פני עצמו, ממליץ לגשת להאזנה באופן נקי, לבכות ולתהות יחד עם קייב, ולאפשר ליצירה לקחת אתכם, לאן שרק תיקח.

קבלו קטע מרגש ונדיר מאלבום המופת הזה, 'נערה בענבר' (או כל דבר אחר שניק קייב התכוון אליו בשם הלא-ברור-לתרגום הזה).

אביב גדג'- כאבי גדילה

אביב גדג' ממשיך לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב : לרגש.

גדג' מאז ומתמיד היה אותנטי לעצמו ולקהל שלו, ושיר זה, אשר בעיני יכול בהחלט להיכנס למספר 1 ברשימה הזו, לקוח מתוך אלבומו האחרון, ה- אלבום ש'גודל עליך' והסבלנות (הו, כן] משתלמת.

חבל להכביר במילים, פשוט האזינו, תזקקו את כאבי הגדילה לדמעות של שמחה, תנעצו בשקקה את שיני החלב הנצחיות שבכם, בכל מה שחולף, גם בדבר הזה שאתם אוחזים בו כאילו היה הוא נצחי.

The drones- To think that i once loved you

פעם בכמה זמן מגיעה יצירה שהופכת לך את הקרביים, שאתה מרגיש שכל מילה שם כאילו נכתבה על ידך, ואתה חש מעבר לאמפתיה או הזדהות, אלא ממש רצון לחבק את האמן ולהגיד לו : "כן אני יודע…" ובכן, הנה להקה שניחנת בכישרון הכל כך נדיר, שהוא מעבר לשירה או מוזיקה. The Drones הם להקה שהשאיפה להגדיר אותה סגנונית יהיה קצת לחטוא לאמנות, שהרי היא די עושה מה שבא לה, כל עוד זה נשמע אותנטי [ אבל אם נהיה מוכרחים נאמר שהיא מנגנת רוק ניסיוני, עם סאונד מבוסס של גראז', נויז, ואפילו בלוז].

באשר ל Drones  אי אפשר אף פעם באמת לדעת למה לצפות. גרת' לידיארט, אחד הסולנים האינטנסיביים שכנראה תשמעו בחייכם, מוביל את השיר בצורה סיפורית, פואטית, כמעט דקלומית. והנה, בשונה ממה שניתן היה לצפות, המעבר לפזמון לא מגיע בדמות דיסטורשנים וכאוס נויזי שאמור לענג את חובבי הז'אנרים. במקום זאת, לגרת' מצטרפת מקהלה קטנה של זמרות וביחד הם יוצרים הרמוניה, הנשמעת כמו תפילה שקצת קשה לא להתפרק מולה' בזמן שהעיבוד עצמו ממשיך לשמור במהודק על אופיו המינימליסטי.

לסיכום, יצירה ממוטטת ומיוחדת במינה, סוג של חשבון נפש רומנטי מתוזמר, עם פוטנציאל גדול להיכנס להגדרה של "משנה חיים", ללא ספק אחת הלהקות הכי מרתקות שפועלות כיום.

שלומי ברכה – במסגרת דברים

לא זוכר מתי יצא פה אלבום שכל שלושת הסינגלים שיצאו ממנו (וברצף) /מושלמים/ייחודיים/מעניינים/מחק את המיותר . ובכן, זה הסיפור של האלבום האחרון וה-"מקומבק" של שלומי ברכה, והשיר הנ"ל הוא כנראה הבולט שבהם. עכשיו, זה לא שאי פעם פקפקתי בחשיבותו ואיכויותיו של שלומי ברכה כיוצר או גיטריסט, אבל הדבר הכי אינסטינקטיבי כנראה שיש לי לומר על כל עניין הסולו המקומבק והכה מפוצץ הזה הוא : הפתעת הפאקינג השנה (!).

עושה חשק או נותן הצדקה לחזור לשני אוצרות אבודים מן העבר, אשר ברכה חתום עליהם, שקצת פוספסו, כגון 'צ'אפלין' המיוחד, או 'רץ על הקצה' החד-פעמי. במשפט אחד : הקטע הכי טוב שמשינה לא הוציאה כבר שנים, רק במעטפת אפלה יותר, ולהיט רוק מודרני היסטרי, שהוא גם קליט בטירוף וגם מרתק להפליא.

 

Bethlehem – kalt ritt in leicht faltiger leerie

'בית-לחם', עם השם הכול כך ישראלי (ובהתאם לזאת לא ממש קונבנציונלי), הוא בכלל וואן-מן בנד מגרמניה. כשמו כן הוא-לא ממש קונבנציונלי. מדובר ב- suicidal/depressive black metal, שזה מעין תת-ז'אנר של תת-ז'אנר. מאחורי הפרויקט עומד בגאון מוחו הקודח של Jürgen Bartsch, שלמעשה היה ה-חלוץ של הז'אנר, ומי שעצב את הסאונד שלו. האגדה מספרת שבכלל כל התת-ז'אנר של מטאל אפל באשר הוא, נקרא על שם אלבום הבכורה של הלהקה אשר יצא ב 1994- DARK METAL  .

הברנש הגרמני, הפתיע את עולם המטאל השנה, כשהוציא אלבום חדש אשר מבחינת רבים עומד בגדר של 'חזרה לשורשים', כאשר מבחינה סגנונית, הוא מין שילוב של שתי התקופות של הלהקה- הבלאק מטאל האפל של שלושת האלבומים הראשונים, יחד עם המטאל הגותי-מלודי עם השירה הנקייה, על גבול הפופי של השנים האחרונות. החוט המקשר בין שני אלו : החולניות.

התוצאה : אחד האלבומים הכי מסעירים ומעוררי-הלם שיצא לי לשמוע במטאל בכלל, ובכל האזור של מה שנקרא (DSBM -(depressive-suicidal black metal  בפרט, שעד כמה שאולי יישמע מוזר למאזינים פוטנציאליים אשר בד"כ עומדים 'מחוץ לז'אנר' – היינו באמת עולם ומלואו. השיר הנבחר הנ"ל הוא כנראה המייצג ביותר מן היצירה הכוללת, ובתפריט :

סטנדרטים גבוהים של טירוף מתוזמר היטב על ידי המנצח הגרמני, ומושרת/נצרחת/מתייבבת (אולי מתייפחת במקום?) על ידי זמרת (!!) חדשה ומצוינת, שההגשה שלה פה מתאימה כמו כפפה לויז'ן שג'ורגן מנסה להעביר לנו.

המוזיקה עצמה בגדול, מורכבת ברובה ממעברים חדים, על גבול הנסיוני או אפילו פרוגרסיב, ומשייטת בין קטעי בלאק מטאל מהירים ו'מסורתיים', לקטעים מלודיים ואיטיים יותר שמסוגלים לשבור לכם את הלב, גם אם אין לכם מושג בגרמנית.

לאה שבת – מצרים (במסגרת '2023', הפרויקט של איה כורם)

בשנת  2013, איה כורם התבשרה בבית המשפט שהחוזה שהיה לה ממילא מול חברת "הליקון", חוזה דרקוני ממנו ניסתה להשתחרר במהלך השנים, הולך להפוך למגה-דרקוני ולהימשך עד 2023 (!). ואז הגיע 2015, וכורם, לאחר מאבק ארוך-שנים ומייגע הצליחה לבסוף להשתחרר ממנו. ואז הגיע 2016, ואיתו אלבום קונספט כפול מושקע ושאפתני בהשראת כל החוויה הזו, שכנראה לא זכורה עוד מאז המפץ של "רדיו בלה בלה".

האלבום ברובו מורכב משירים שאיה כתבה והלחינה, ומבצעים אותם נבחרת אקלקטית ואיכותית במיוחד של אמנים.

מהאלבום, שמומן בהצלחה ע"י תומכים ב"הדסטארט", יצאו כמה סינגלים מוצלחים שכל אחד מהם עולם ומלואו, אך כנראה הבולט שבהם הוא 'מצרים' בביצועה של לאה שבת. שבת מצטיידת כמו תמיד, עם צבע קול ייחודי והגשה חמה ומחבקת, רק תעניקו לה שיר טוב מספיק אשר מופק נכון (מילה טובה לאדם בן-אמיתי, השותף המוזיקלי של איה לאלבום), וכל סופרלטיב אחר מיותר.

אם יופי זה יפתח לכם את התיאבון, הייתי ממליץ לרכוש את האלבום המצוין הזה, להאזין ביחד עם החוברת המושקעת המצורפת, ולצלול לתוך הסיפור והמוזיקה הנפלאה שנרקמת שם.

 

Deftones – prayers/triangle

השאלה שבדרך כלל מעסיקה מעריצים לפני שיוצא סינגל מתוך אלבום חדש של הלהקה האהובה עליהם, היא : "מעניין איך זה יישמע…". ובכן, במקרה של דפטונז אפשר לשאול משהו קצת שונה, כמו : "האם צ'ינו מורנו וחבריו מסוגלים להוציא משהו שהוא פחות ממעולה?" ובכן, התשובה, גם הפעם : כנראה שלא. למרבה ההזיה, אחת הלהקות הקונסיסטנטיות ביקום, שזה תואר ששמור באמת לא ליותר מדי הרכבים-  עושה את זה שוב. יש שיתווכחו על העובדה שזה פשוט רק "עוד משהו טוב מהדבר הטוב הזה",  ושהיו שמחים לשמוע אולי קצת שינוי סגנון או נסיוניות-יתר. אני אישית חושב שבמקרה של דפטונז, מדובר בהתבטאות מיותרת למדי. הלוא היא להקה שלעולם לא דרכה במקום ממילא, היא ניסיונית במקור שלה, והיא לעולם המשיכה לעניין, עם כל מה שנמצא עד כה באמתחתא.
השיר הנוכחי, מייצג במדויק את הקסם הזה שנקרא "דפטונז"- עבודת הגיטרות עם הסאונד המתפתל והאפל שלה, פזמונים סוחפים שהם שוברים ומלודיים בעת ובעונה אחת, ומעל הכל – השירה, מלאת התשוקה, הכל-כך מזוהה של צ'ינו מורנו, שהוא בטוח אחד מעשרת הסולנים הכי מרתקים וטובים שחיים כרגע בעולם הזה.

דניאל רביצקי – לפעום כמו לב

סינגל ראשון מתוך אלבום שני לדניאל רביצקי, אשר למען ההגינות אתוודה ואומר שהשיר יצא כבר בסוף 2015, אך הוא כל כך טוב, שהרשיתי לעצמי קצת לחרוג ולהכניס אותו לרשימה. לאחר שבאלבום הבכורה שלה בחרה לקחת טקסטים של אחרים ולתת את האינטרפטאציה האישית שלה להם ובהצלחה יתרה, הפעם היא לקחה את המושכות לגמרי לידיה. עם ליריקה מבריקה ומקורית במיוחד, ללחן של עמית ארז, והפקה חכמה של שלום גד, רביצקי הולידה פה את אחד השירים הכי קליטים, אמיתיים ויפהפיים שנראו בנוף מזה זמן רב. ההפקה של גד עושה שירות יפה לקול המרשים והתיאטרלי של רביצקי, אשר במקום להפוך את שיריה למעין מחזה מתוזמר של טרגדיה יוונית, משאיר אותה בפשטות של רוק עדין אך לא רך, בתוספת פסנתר ורביעיית כלי מיתר שמתפקדת כקישוט סולידי שאינו חוטא במלודרמטיות יתר, ובכך מנגיש אותה לדבר הזה שלנו שפועם כמו לב.
בשנת 2017 הבאה עלינו טובה אמור לצאת (סופסוף) אלבומה השני והמלא של רביצקי, והציפייה גבוהה.

והנה ה- 10 הנוספים

11. David bowie – lazarus
12. נועה קירל – יש בי אהבה
13.Sunwølf – Gilded Heart
14 אולי דנון- סטירה
15. לאונרד כהן- Treaty
16. טל פוגל- מבלהות תחזור אלי
17. Radiohead- Daydreaming
18. האחיות ג'משיד- ירושלים
19. Daughter- Numbers
20. שר ניב- תישאר קרוב




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *