נדיה שם זמני, מאת: דניאל ברונשטיין 106il ישראל לייף סטייל מגזין

נדיה שם זמני – כשהדיכוטומיות היא לא יותר מתבנית מחשבה.

נדיה שם זמני – דמות חסרת זהות, ללא עבר וללא עתיד.

מומלץ מאוד לצפייה, בשל הסוגיות החשובות שעולות ביחס לחברה הישראלית, הנוגעות בכל אחד מאיתנו. מרגש, לא תשארו אדישים, זה בטוח.

ברעיון המקורי והמבריק הטמון ביצירה הקולנועית "נדיה שם זמני" מתקיים פספוס שקשה שלא לחוש אותו. מדובר באותו שלד המכיל רעיון מבריק ומקורי, שיכול היה לספק לתסריטאית ולבמאית המון מוקדים לשיאי דרמה מרגשים, לצד אמירה חברתית שנונה, אבל לצערי,  השתיים לא השכילו לחבק בשתי ידיהן את ההזדמנות המופלאה הזו. עם זאת, חשוב מאוד שתלכו לצפות בו.

"נדיה שם זמני", יצירה קולנועית ישראלית העוקבת אחר חייה של נדיה כאבר, נערה שסיימה הרגע את לימודי התיכון בשכונה ערבית במזרח ירושלים. בעקבות אהבתה לנמיר, שלא ברור מה עיסוקו אבל ברור שהוא פעיל במחתרת פלסטינית כלשהי, היא עוברת ללונדון. בנסיבות מסתוריות שאינן ידועות לה, נדיה נותרת לבדה בלונדון ומחפשת את הדרך חזרה הביתה, לישראל. 20 שנים לאחר מכן אנו פוגשים אותה בצד המערבי של ירושלים, בזהות יהודית בדויה, כיראוגרפית מצליחה הנשואה באושר עם שני ילדים. יום אחד, בעקבות מפגש לא צפוי, עברה חוזר לרדוף אותה, ונשאלת השאלה, לאן הנסיבות ייקחו אותה הפעם.

השחקנית נטע שפיגלמן, עושה עבודה נפלאה, מדובר בפיצ'ר הראשון שלה ואפשר ממש להתאהב בה מבעד למסך. רק שהאכזבה הגדולה מקורה בפספוס משמעותי, שנובע מחוסר אותנטיות ואינטימיות שמקורן בבימוי ובתסריט. ניתן היה לייצר מרחב מרתק של מפגש בין יהודיות לערביות, מפגש אותנטי שאינו דיכוטומי כלל. מה שמעורר פליאה הינו ראשית הפער העמוק שבין דמותה של נדיה כאבר לדמותה של מאיה גולדוואסר, עד כי נדמה שמדובר היה בשתי שחקניות שונות. המוקד הזה מותיר את התסריט עם חורים, שמקורם לא בעלילה עצמה, אלא במוקדים הרגשיים והאנושיים שעולים מתוכה. נשאלת השאלה, עד כמה אפשר בשם הצורך בהשתלבות אל זהות החדשה, גם עבור מי שנאלצה לעשות כך בעל כורחה, במדינה שבה יש סכסוך בין שתי הזהויות הללו, להתנתק משפת האם שלה? עד כמה אפשרי אם בכלל להתנתק מכלל הסממנים התרבותיים שהופכים לטבע השני שלנו? מה באשר לגעגוע לבית,  לזיכרונות הילדות,  לריח המאכלים, למוזיקה?

הנתק שבמעבר בין הזהויות הללו, קשור גם לפספוס נוסף של אותם מוקדים דרמטיים, שבבסיס שני סיפורי האהבה שמתקיימים בסרט, סיפור אהבה לבחור המוסלמי הצעיר שאהבה בילדותה, וסיפור האהבה לבן זוגה היהודי הנוכחי, איתו הקימה משפחה. ברמת הצילום, נדמה שהמצלמה, וכך גם עין הבימאית כמעט ולא מתקרבת לרמה האינטימית שניתן היה להתעכב עליה ביחסים. באופן זה,  דמותה של נדיה כאבר, מתקיימת כדמות ללא זהות, ללא בית, ומעבר לכך, ללא שום רצון או חופש בחירה, כעלה נידף ברוח. לבסוף, הכמיהה הטבעית לשפת האם, לא מדוברת, מושתקת באופן שאינו טבעי, כלל לא נראית על המסך, ואתה האכזבה באפשרות לחיבור, ליצירת מרחב שלישי, שאינו דיכוטומי, אפשרות שהוחמצה.

מדובר ביצירה שמשאירה את הצופה עם רצון לקחת את התסריט ולשנות אותו, לחזור אל כמה סצנות מרכזיות ולהרכיב אותן מחדש. ומכאן גם נקודת הזכות שלה.

אם רגע נתעכב על הדיכוטומיה הבלתי נתפסת ביצירה הקולנועית הזו, הקטגוריה יהודי-ערבי אינה קטגוריה חדשה, והיא בוודאי מתקיימת במרחב "המזרחיות" שבישראל. יהודים רבים הגיעו מארצות ערב ונאלצו להתרחק ולעתים אף לייצר ניתוק גלוי משפת האם לטובת הישראליות (הסכסוך היהודי ערבי שלימים הפך לישראלי פלסטיני, ראשית הפכו את השפה הערבית, על כל הניבים שבה, ל"שפת האויב"). רק שהחזרה לשורשים לא אחרה לבוא, ועם החזרה הזו גם קמו תנועות חברתיות שעוסקות בזהות המזרחית, אותו המרחב השלישי של ערבוב הזהויות האינטימי והטבעי- (הכוונה כאן לתנועות כגון-  תנועת אחותי, הקשת הדמוקרטית המזרחית, ליבי במזרח, תור הזהב ועוד). בסיפור של נדיה כאבר הייתה יכולה להיות ההזדמנות למפגש מרתק שבין יהודיות לערביות, בין החלק המזרחי של ירושלים לחלק המערבי שלה, דווקא בגלל שלד הסיפור, שבו בחורה מוסלמית נאלצת להפוך ליהודיה. קשה שלא לחשוד בכך שהמחסור באותנטיות המתקיימת בפער שבין שתי הזהויות, וצר לי להכניס כאן את "השד העדתי", מקורו בכך שיוצרת הסרט הינה אשכנזית. מתוקף המיקום התרבותי שלה,  ייתכן ונותרה עיוורת לחיבור הטבעי שבין יהודיות לערביות. ייתכן והטבע השני של תרבותה מנע ממנה כאן, אותנטיות אפשרית, ולגיטימית שבהחלט יכלה להעלות מתוך היצירה הזו (והרי כולנו כבר מזמן יודעים שהתסריט, וכן הבימוי "זורמים בדמו של היוצר",  אם אצל הבמאית לא מתקיים מרחב שלישי של חיבור, בין אם תודעתי ובין אם ממשי, הוא בוודאי לא יכול להשתקף ביצירה הקולנועית שלה).

לכו לצפות בסרט, אפשר ללמוד ממנו המון על תבנית המחשבה הדיכוטומית בין הזהות היהודית לזו הערבית, במרחב שבו הזהויות האלה כבר מזמן התערבבו. דמויותיהם של מוזיקאים כגון זיו יחזקאל ודודו טסה, או לחילופין דמויותיו של סייד קושוע ביצירה "עבודה ערבית", הם דוגמאות מובהקות לאפשרות הזו. גם אם מתקיים פה בישראל סכסוך ממושך- עדיין, סממני התרבות, ריחות המאכלים, שפת האם, המוזיקה, ביכולתם לחבר, וזו כוחה של תרבות.

  , , , ,


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *