זוכרים, מדחיקים, לומדים? יום השואה 2016

זוכרים, מדחיקים, לומדים? יום השואה 2016

אינספור טקסטים נכתבו, אינספור עדויות מתרוצצות להן, וישראל 2016 משכיחה ודוחקת לפינה עשרות אלפי ניצולי שואה שנמצאים עדיין מתחת לקו העוני

ביום האחרון לחג הפסח ציינו בכפר האמנים עין הוד את תחלואותיה של החברה הישראלית בטקס שמתקיים מזה עשרים שנה בשם "עגל הזהב". בטקס המיוחד והאוונגרדי, חוו כל תושבי הכפר מחדש את הילולת החטא קדמון, במדבר. השנה, עגל הזהב היה מורכב מפסיפס של תחלואות ביניהן שנאת חינם, שחיתות פוליטית, אנוכיות, מעמדות, כיבוש, מלחמה ועוני.

בציון יום השואה הנוכחי אנו מסמנים חטא נוסף, חלל ריק והזנחה של 60,000 ניצולי שואה שנמצאים מתחת לקו העוני.

הנתון המוזר הזה מציב סימן שאלה נוסף סביב הקשר בין מדיניות ממשלת ישראל בשנת 2016 לחטא האנושי הגדול ביותר בתולדות הזמנים. מסתמן שהמדיניות הממשלתית חברתית בישראל, מייצרת חלל ריק והזנחה של ניצולי השואה, ומותירה מצב אין ברירה לפעילות בזירות פרטיות, ממוקדות שנמצאות בשולי ומחוץ לזירה הציבורית ממשלתית.

להלן דוגמא לפעילות בזירה פרטית מסוג זה- כינוס מיוחד שהתקיים השבוע בסמוך לציון יום השואה עבור עמותת "בנפש חפצה" במלון העסקים Port & Blue בתל אביב.

ביום שני ה 2.5, נערך מפגש במלון העסקים החדש Port &Blue בתל אביב בין חברי הקהילה העסקית בישראל, מפגש מיוחד שבו תרמו המכובדים לעמותת "בנפש חפצה"

 

"בנפש חפצה", עמותה אשר עושה מלאכת קודש למען רווחתם וצרכי קיומם של כ 50 ניצולים החיים בהוסטל בבאר יעקב במצב גריאטרי מורכב.

משמאל לימין: מר אלי גונן- בעלים טארה אחזקות בע"מ, ח"כ איציק שמולי, כבוד הרב ישראל מאיר לאו, מר רון חולדאי ראש עיריית ת"א, מר קלמן הובר- בעלים חברת טארה אחזקות בע"מ, הגב' רותי קפלן מנכ"לית המלון, קרדיט יח"צ

משמאל לימין: מר אלי גונן- בעלים טארה אחזקות בע"מ, ח"כ איציק שמולי, כבוד הרב ישראל מאיר לאו, מר רון חולדאי ראש עיריית ת"א, מר קלמן הובר- בעלים חברת טארה אחזקות בע"מ, הגב' רותי קפלן מנכ"לית המלון, קרדיט יח"צ

מנכ"לים ובעלים של חברות עסקיות מובילות במשק נרתמו למען ניצולי השואה ונתנו את תרומתם הנכבדה- ביניהם: מנכל"ית חברת נכסים ובניין הגב' סגי איתן, נשיא חברת אסתי לאודר מר אורן רווח, הבנק הבינלאומי, קייטרינג ניר עציון, בעלים של סוכנות ביטוח ברזני מר אלי ברעוז, רשת מסעדות ריבר ושאר חברות מובילות במשק אשר נרתמו למען התרומה הכה חשובה ומשמעותית הזו.

באירוע נכחו אנשי ציבור, חברי כנסת ומעצבי דעת קהל ידועים ומכובדים ביניהם מר רון חולדאי ראש עיריית ת"א, הגב' נורית קורן – סגנית יו"ש הכנסת, מר זאב דולינסקי היועץ הפוליטי של נשיא המדינה וחבר הכנסת איציק שמולי הפועל נמרצות למען קידום חקיקה לרווחתם של ניצולי השואה- כול משתתפי האירוע יצאו בקריאה לקהילה העסקית לתרום לאוכלוסיית ניצולי השואה על מנת להבטיח את שארית חייהם של הניצולים בבטחה בכבוד וברווחה. את הערב הנחה עופר פאר בנו של מנחה הטלוויזיה המיתולוגי מני פאר ז"ל.

התרומה עתידה לסייע לניצולי השואה ברכישת ציוד שיקומי רפואי, ובמימון מגוון פעילויות תרבותיות, חברתיות על מנת להבטיח את רווחתם.

זירות ממוקדות אלה, מרגשות וחשובות ככל שיהיו, עדיין מותירות את שאלת המדיניות הממשלתית בישראל ואת השאלה החשובה ביותר, מה למדנו ואיזה חינוך אנו מעבירים לילדינו אודות השואה ועל הקשר בין האירוע המטלטל הזה ולקחיו למדיניות החברתית בישראל. אותה מדינה שהייתה אמורה להיות מקום המבטחים, הבית החיוני, האדמה הפורייה והקרקע לחיים בכבוד. לאור מצב ניצולי השואה בישראל 2016, אותם השורדים האחרונים של האירוע המזעזע של החברה המודרנית, שבעקבותיו קמה המדינה היהודית בישראל, האם קשה יהיה להתפלא לנוכח מגמות נוספות שמרמזות על כך שגם היום, עד היום, עד היום טרם למדנו מאותו אירוע? 

אתמול, רביעי, נערך בתאטרון תמונע טקס שואה אלטרנטיבי, שהתקיים זה השנה ה 18. בטקס הזה, מתכנסים אנשי רוח, פעילים חברתיים, סופרים, מעצבי דעת קהל, מוזיקאים ושחקנים ומבקשים לחשוב את השואה, ללמוד ממנה, לייצר ביקורת פנימית נוקבת וחשוב מכל, לנסות להציע מחשבה, פתרון, וקריאה לפעילות חברתית קולקטיבית למען חברה בריאה, הומניסטית, פלורליסטית, שיוויונית שבה מתקיימת שותפות, בניגוד לדו קיום של סטאטוס קוו והצהרת כוונות בלבד. הטקס, ביקש לייצר "תמונת זיכרון של השואה בעיני ישראלים בשנת 2016".

טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי, מימין מנחת האירוע שרית וינו אלעד, משמאל ישי שריד (סופר), קרדיט צילום איתן אלחדז

טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי, מימין מנחת האירוע שרית וינו אלעד, משמאל ישי שריד (סופר), קרדיט צילום איתן אלחדז

זוהיר באלול, מהמחנה הציוני, ציין שלא ניתן להשוות את האירוע לאף אירוע אחר בזירה העולמית והלוקאלית ישראלית. "הגעתי לכאן באמצעות נפשי" ציין. אני רואה נוכח ההיסטוריה את המציאות, ואת החשש מהצביון שמקבלת המדינה לאחרונה, באמצעות חקיקה "נאמנות" "נכבה" ועוד. הזכיר את השנאה והגזענות, אי כיבוד הזולת, שלילת זכויות מיעוטים, אותה המדינה שמקימיה כגון ז'בוטינסקי ובן גוריון לא רצו ולא קיוו לראותה כך,  לדבריו, וסיים בנימה אופטימית של תקווה לחברה טובה ומאפשרת.

 ליאור טל שדה, ראש בית המדרש "בקולות". ציין כי לא נוח לו במעמד הנוכחי, וכי מבחינתו יום השואה הוא היום שבו צריך לחבק את ניצולי השואה, להיות שם עבורם, לחבקם, ולהשתדל שלא לומר דברים שיגרמו להם לחוש בחוסר נוחות. ובכל זאת "אני פה", אמר. אני פה בגלל סמוטריץ, הרב דב ליאור והרב שלמה אליהו ורבים אחרים, שאני לא יכול להתעלם מזה שהשואה התרחשה באמצעות תפיסות של תורת גזע ושיש אנשים שמציגים תמונה "שבה היהדות שלי היא יהדות גזענית". ליאור העלה את השאלה האם היהדות הינה גזענית וציין מחלוקת מימי הביניים שלטענתו מתקיימת עד היום. תפיסתו של הרב קוק ורבי יהודה הלוי, שבמשנתם רובץ הזרע הגזעני, על מדרגות הבריאה ההיררכיות, אל מול התפיסה היהודית האחרת של הרמב"ם ורבים אחרים, שלא הסכימו להיכנע לתפיסות מהסוג הזה, שביניהם גוי ויהודי שווים הם, ונבראו בצלם. עם הסגולה הם המשימה שמוטלת על העם היהודי, אמנם, אך אין זה משהו שנולדנו איתו.  "קרה דבר במדינת ישראל…התפיסות התאורטיות של מדרגות הבריאה פגשו מדינה ריבונית שיש לה כוח ונוצר בישראל פשיזם גזעני דתי- הרב כהנא כנציג המוהבק ונציגיו האחרונים, ותפיסות אלה, הם בדיוק התפיסות שהובילו לרצח של שני ילדים בעודם בחיים". הלקח הראשון לנוכח הדברים הללו ציין, הוא הצורך בקיומו של דיבור, של חברה ישראלית מתוקנת שמדברת, שיש בה מחלוקת והקשבה. והלקח השני הוא שאת אותו פשיזם גזעני צריך להדיר ולהחרים ולהצהיר כי "אינו חלק מאיתנו".  אנחנו חיים במדינה יהודית ודמוקרטית, כל עוד אנחנו הציבור ההומניסטי נשאיר את היהדות בידי אחרים, ולא ניקח אותה לידנו, ונבין אותה כיהדות שהיא תרבות, יהדות שהיא הומניסטית ושהיא בידינו, נפסיד. נפסיד וגרוע מכל, נחזור אחורה לימים חשוכים. עלינו להוריש לילדנו יהדות אחרת.

ישי שריד, הבן של יוסי שריד עליו השלום, דיבר על שתי סבתותיו. האחת, פאניה, שעלתה לפלשתינה טרם הקמת המדינה ושאיבדה את משפחתה במלחמה שנים ספורות לאחר מכן. סבתו השנייה, דובל במקור מאוקריינה, שאיבדה את הוריה וכל משפחתה עם כניסת הגרמנים ליישוב בו התגוררה משפחתה.  סבו שינה את שם המשפחה לשריד,  "שריד כי אחרונים נותרנו מכל משפחתנו". הם לא דיברו על מחוזות ילדותם, ולא שרו שירים, ציין שריד. 19 שנים לאחר רצח בני העיירה שלה, סבתא דובל שמה קיץ לנפשה. "עד היום אני לא מצליח להיפטר מהמחשבה עליו ומהמחשבה עליה" הם לא דיברנו, והם אינם ולכן נשארתי אני להתאבל על המתים, להתגעגע אליהם, לצחוקם ולבכיים, למאור עיניים לחולשות האנוש שלהם, ליופים. ואני רוצה להתאבל עליהם כעל בני אדם ולא כעל סמלי מוות". מדינת ישראל לא הוקמה על ידי אלוהים או על ידי תכנית אלוהית אלא באמצעות מסירות הנפש של בני האדם. אך אלוהים נחוץ לבני האדם, אמר, וייחל לאותו האלוהים של הילל הזקן, של יאנוש קורצ'אק, של לייבוביץ ושל חנה סנש.

בנימה זו, של ביקורת עצמית ושל מחשבה על עתיד, וכלקח מהשיח בחברה הישראלית 2016 ניתן לסכם ולומר כי לזכור את יום השואה, ולחשוב אותו, הוא קודם כל להעניק בכל יום ויום ראשית לניצוליה הקשישים שירותי סעד, כבוד, ותמיכה. עם הפנים החוצה ופנימה, לחתור בכל יום לחיי שלום ושלווה, לא ללכת אחרי מנהיג בעל כושר ורבלי ורטוריקה, לא להצטרף לשנאת חינם מתמשכת. לסלוח. להאמין וליישם את ערך השוויון והחרות ללא הבדלי דת, מין או לאום. ללמוד מההיסטוריה, גם אם ובעיקר אם קשה היא, ולא למחזר אותה. ללמוד מהעבר ולחלום על העתיד. עתיד שבו כולנו שומרים על האדמה, האוויר, הים והשמיים.

נזכור, ונלמד. לזכר כל הנספים והקורבנות, ולחיי אלו שעוד כאן איתנו.

 

 

 

 

 

  , , , , , , , , , , , , , , ,


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *