המועדון של ג’ימי-סרטו של קן לואץ’

Facebook
Twitter
LinkedIn
Telegram
Email
WhatsApp
סרט

סיפור אישי עם נרטיב חברתי נוגע ללב, סרט שמתחולל בתקופה בה הערכים הדתיים שלטו בחיי הפרט, והמדינית הפוליטית מנעו את חופש הפרט בהתאם לקודים של ההגמוניה השלטת. ב- 1921 כל חטאו של ג’ימי גארלטון היה בכך שבנה מועדון ריקודים בצומת כפרית באירלנד, מקום בו אנשים צעירים יכלו להיפגש, לשוחח, לקרא, ללמוד, לחלום, ויותר מכל לרקוד וליהנות. ככל שגדלה הפופולריות של המועדון, כך גברה חמתם של אנשי הכנסייה והשלטונות אשר אילצו את ג’ימי לסגור את המועדון ולברוח לאמריקה. עשר שנים אחר כך חוזר ג’ימי לביתו, לאירלנד שלאחר מלחמת אזרחים. לג’ימי תקוה חדשה באוויר, לחיות חיים שקטים, העוני ותנאי המחיה של הכפריים מסביבו מעוררים את הפעיל החברתי והפוליטי שבו והוא חוזר לפעול למען הקמת המועדון למרות הסכנות התלויות בכך.

הפקה בריטית צרפתית 2014, תרגום לעברית ואנגלית, 109 דקות, הסרט מופץ על ידי סרטי אורלנדו החל מה-28 באוגוסט בבתי הקולנוע “אורלנדו סינמה” בבית ציוני אמריקה ובמוזיאון ארץ ישראל וברחבי הארץ .

במאי: קן לואץ

שרת בחיל האוויר המלכותי, ולמד משפטים באוניברסיטת אוקספורד בה יסד קבוצת תאטרון קומית. עבד בתאטרון כעוזר במאי. בראשית שנות השישים עבר לטלוויזיה וביים כמה פרקים בסדרת טלויזיה. יצר מספר סרטים וסרטים דוקומנטריים ל  BBC שעסקו בבני המעמד הפועלים החל ליצור סרטי קולנוע, מבין סרטיו “פרה מסכנה”,  “קס”, הנמצא במקום השביעי ברשימת הסרטים הבריטים הטובים של המאה ה-20. בשנות ה-90 יצר מבחר סרטים שזכו להצלחה ולהכרה, מרביתם סרטים פוליטיים כמו “השיר של קרלה”, “ארץ החירות”, הוא זכה בפרסים רבים והכרה כלל עולמית בעשייתו. ב-2006 זכה בפרס דקל הזהב על סרטו על “כשהרוח נושבת”. בין סרטיו : “גשם של אבנים”, “לחם ושושנים”, “קוראים לי ג’ו”, “תיק חסוי”, “ליידי בירד”, “על תמימות וחופש”, “סיפורים מן המסילה” “16 מתוק”, “אולי נתנשק”, “מחפשים את אריק” לפני שנתיים הוצג בישראל בהצלחה סרטו הקודם “חלקם של מלאכים” מבין הפרסים הבולטים בהם זכה: שני פרסי סזאר לסרט הזר הטוב ביותר , פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן וכמה פעמים, פרס חבר השופטים ומספר פרסים נוספים דב הזהב בפסטיבל ברלין והשנה גם הוענק לו פרס מפעל חיים פרסים בתחרות הקולנוע העצמי הבריטי ופרסים נוספים בכל רחבי העולם.

תסריטאי: פול לברטי נולד בכלכותה הודו לאם אירית ואב סקוטי. למד באוניברסיטה ברומא ואחר כך למד משפטים בגלזגו, סקוטלנד. לאחר התמחות עבד מספר שנים כעורך דין. בשנות ה-80  נסע לניקרגואה ועבד שם שלוש שנים בארגון למען זכויות אדם. סייר בכל מרכז אמריקה בתקופה שהמדינות שם היו במלחמת אזרחים. חי שנה וחצי בלוס אנג’לס במלגת פולברייט. לאחר השהות בניקרגואה יצר קשר עם קן לואץ ומאז הוא עובד איתו באופן קבוע על סרטיו. מבין הסרטים להם כתב את התסריט:  “השיר של קרלה”, “קוראים לי ג’ו”  “לחם ושושנים” , “16 מתוק”, “אולי נתנשק”, “על תמימות וחופש”, “לחפש את אריק” “חלקם של מלאכים” ועוד.

שחקנים:

בארי וורד –  ג’ימי זהו התפקיד הבולט הראשון שלו, הופיע בסרטים רבים באירלנד ובבריטניה.

סימון קירבי – אונה  שחקנית ותסריטאית אירית

גי’ם נורטון – האב שרידן שחקן תיאטרון וקולנוע אירי, המרבה להופיע על הבמה ובסרטים אירים, בריטיים ואמריקאיים.  הופיע בסדרת הארי פוטר, ב”סרט אמריקה X” ,ו”במים לפילים”. זכה בפרס אוליבייה לתיאטרון על תפקיד משנה במחזה של המחזאי האירי קונור מקפריסון, על אותו תפקיד זכה בפרס הטוני לתפקיד הראשי בניו יורק. הקליט את כל הספר יוליסס. הופיע בסדרות “פרייז’ר” ו”נני”.

אנדרו סקוט – האב שיימוס הופיע בעונה אחת בסדרה הפופולארית שרלוק עליה זכה בפרס האקדמיה הבריטית הופיע בסרטים אירים ובריטיים רבים ובסדרות טלוויזיה.

בימוי : קן לואץ Ken Loach

הפקה: רבקה או’בריין Rebeca O’brien

תסריט : פול לברטי Paul Laverty

עיצוב: פרגוס קלג

צילום: רובי ריאן עריכה: ג’ונן מוריס מוזיקה: ג’ורג’ פנטון Jeorge Fenton

שחקנים:

ג’ימי : בארי וורד Barry Ward

מוסי” פרנסיס מקי Francis Magee

אליס: איילין הנרי Aileen Henry

אונה : סימון קירבי Simone Kirby

האב שרידן : ג’ים נורטון Jim Norton

האב שיימוס : אנדרו סקוט Andrew Scott

המפקח אוקייך : בראין פ או ביירן Brian F O’ Byrne

ראיון עם הבמאי קן לאוץ

הסיפור מעלה נושאים רבים, משנה את התפיסה שהשמאל הוא נגד כל הנאה ושמחת חיים, ומצד שני את כוחה של הכנסייה המאורגנת נגד כל פעולה המנוגדת לתפיסותיה, ואת עוצמת כוחה של התאגדות הדתית. הכנסייה והמדינה הם סוכנים של הדיכוי. הסרט מושפע מספור חייו של ג’ימי גארלטון. אין פרטים רבים הידועים על חייו ואישיותו. זה די עצוב כי די ברור שהוא אשיות מבריקה. אבל זה נתן לנו את החופש לדמיין את חייו הפרטיים ולחקור את הבחירות שהוא בחר. רצינו לתת לצופים דמות עגולה ועשירה. לא רק דמות דו ממידית של פעיל פוליטי. התאפשר לנו לחלוק ולדמיין את הסודות. לגבי הכומר לא רצינו שכמרים יהיו קריקטורות. רצינו להראות שכומר יכול להיות תוקפני ומלא כעס למתנגדיו, אבל יחד עם זאת יכול לכבד את היושר של אויביו. לג’ימי היו מעלות שהכומר לא יכול היה להתעלם מהן. מה שניסנו לעשות זה לעגל את הדמויות תוך הצמדות לעבודות היסטוריות.

 המועדון זו התגלמותה של הרוח החופשית. מקום בו אפשר לבחון ולהביע רעיונות. בו ניתן לחגוג שירה, מוסיקה וספורט. בו אנשים יכולים לבטא את עצמם ואת כישרונם וכמובן לרקוד. המוזיקה הוא ביטוי לחופש. המהוה איום לאלה המחפשים לשלוט באנשים אחרים. אוירה מוזיקה עם ריקודים אפשר לעשות  בכמה דרכים. או לצור כוריאוגרפיה למצלמה ולרקדנים ולעשות את זה מאד מסוגנן. אבל זה היה אנטי תזה למה שרצינו. האנשים למדו את הריקודים עד לנקודה בה הם יכלו ליהנות מהם ולבטא את עצמם בריקוד. ואז חשבנו איך למקם את המצלמה ולנסות להעביר את הרוח הזו. אני חושב שזה קשור בעדשה שאתה בוחר ובזוית שאתה בוחר. זה בסופו ש דבר עניין טכני. הדימוי שהיה לי בראש הוא ציורי המחול של דגה, בה אתה תמיד מרגיש שאתה כצופה יושב בתא בצד הבמה. לא ממש באמצע האולם כשהכול מולך. הוא מצייר בזוית מעט מעל לרקדנים. ואתה רואה לא רק את הרקדנים אלא גם את מאחורי הקלעים. אתה בוחן את הרקדנים ואת השמחה וההנאה והקשר בניהם.

 בחרתי לצלם את הנגנים בחי, כי רציתי להראות את המאמץ בנגינה, אנחנו עושים את זה בסרטים שלנו כבר חצי מאה. זה משעשע לדעת שעוד יוצר או שניים עושים את זה ואז זה מוצג כמו פריצת דרך. זו הדרך היחידה שאתה יכול להראות אנשים באמת מנגנים. ואת האינטראקציה בין הנגנים לרקדנים. זה אומר שהעורך צריך להיות טוב בעריכת מוסיקה ולחבר שניים או שלושה קטעי מוסיקה. בנינו מועדון אמיתי ולא באולפן. הנוף הוא מאד חשוב. הנוף באזור המיוחד הזה של אירלנד. כל האווירה, הערפילים, העצים והצמחייה. הפיתוי בבניה בסטודיו היא שאתה לא בונה בגדול האמיתי. אבל הגודל האמיתי מכתיב סוג של דיסציפלינה שאתה יכול לחוש בה כקהל. חוץ מזה האור הטבעי הוא לעיתים מאד יפה. חיפשנו מקום בכל מערב אירלנד, אבל המקום הזה היה היפה ביותר. ולא רק בגלל שזה המקום האמיתי בו התרחש הסיפור אלא מכיוון שזו ארץ כמעט ריקה וההשפעה של העולם המודרני כמעט לא מורגשת בו. הוא גם די נטוש. אנשים רבים עזבו בגלל שאין עבודה. כך שקל מאד לצלם שם. ולא הייתה סיבה לצלם במקום אחר. המקומיים היו מאושרים ושמחים. היו לנו הרבה צעירים במקום והם היו מאד מחויבים. הם לא היו ציניים, הם היו לבביים ועבדו במסירות רבה. ניסינו ליצור חיבור חזק לאזור. ולא היה מבחר גדול כשמדובר בשחקנים מקצועיים היינו חייבים להרחיב את המעגל. ראינו אנשים רבים, כל מי שגילה עניין, ניסינו ללהק תפקידים רבים ככל שניתן באנשים מקומיים. תחושת הקהילה היא חשובה לסרט כזה. כל מי שבסרט הפך להיות חלק מן התהליך. אתה יכול להבחין בזה בסרט שיש סצינות המוניות ואנשים נשכרו מסוכנות ליהוק. הם מגיעים והם מוצבים על ידי עוזר הבמאי והבמאי מביים אותם מהמוניטור  –  אתה לא יכול לעשות את זה, אולי אתה יכול אבל רואים את זה על המסך. בחרתי בבארי ווד לתפקיד של ג’ימי כי ג’ימי מחויב פוליטית. יש לו אמפטיה לבני אדם, יש לו היסטוריה במאבק של בני מעמד הפועלים, יש לו ניסיון בעבודות כפיים רבות. יש בו חום ורוחב לב וגם חספוס. לא רצינו אותו צעיר מדי ולא בוגר מדי אני חושב שבסיפור האמיתי הוא היה בן 40 בערך כשכל זה קרה. ראינו הרבה אנשים אבל בארי הביא את כל הדברים שציינתי קודם. ג’ימי גראלטון בחיים האמתיים הוא היה פעיל מחויב. פגשתי בחיי רבים כאלה. אנשים שנמשכו לפוליטיקה, אנשי ארגוני עובדים מסורים. ברגע שזה תופס אותך זה לא משחרר. ג’ימי ידע שברגע שיפתח את המועדון השלטונות ירדפו אותו. זה או להפנות עורף לפוליטיקה או לחזור על הכל שוב מחדש. הוא הבין את המאבק של המעמדות ושהעימות הוא בלתי נמנע. הוא מותש אחרי 20 שנה של סיורים בעולם והוא רוצה להיות לצד אמו ולסייע לה, אבל מה עוד הוא יכול לעשות. אם אתה אדם פוליטי אין לך ברירה. הקשר בין אז להיום אני חושב שזה אותו מאבק. היה משבר כלכלי ב 29 שלווה בעשור של ייאוש ואבטלה המונית. זה המצב גם היום. פוליטיקה מוצגת כדיון צר בין כמה מפלגות ימין ועומס הגדול הוא על העניים שסובלים מקיצוץ גדול. הרבה צעירים ללא עתיד, ובאירלנד יש הגירה רבה באמצעותה מחפשים האנשים עבודה ובטחון תעסוקתי. כך שזה מאד דומה מן הבחינה הזו. התמוטטות כלכלית שאחריה מגיע משבר כלכלי. לגבי השפעה של הקולנוע על הדיון היום קן לאוץ מגיב “לא אני לא בטוח שזה יכול, לא הרבה. באופן כללי הם רק מנציחים את הסטטוס קוו כיון שהסרטים הגדולים שנעשים הם אלו שזוכים לתקציבים גדולים וזוכים לפרסום ולחשיפה הגדולים יותר.  או שהם מנציחים את הסטטוס קוו או שהם רק סרטים לבריחה . המדיום יכול להגיע להישגים גדולים יותר אבל הקולנוע המסחרי והאנשים העוסקים בו לא מגילים עניין בכך. מצד שני סרטים יכולים ליצור קשרים, לשאול שאלות לאתגר תפיסות שונות. הסרטים יכולים לתת משמעות לניסיונות של אנשים פשוטים”.

המועדון של ג’ימי מרגש, מעניין ומיוחד 106il סרטים והצגות מאת:רות ברונשטיין

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Telegram
Email
WhatsApp

הצטרפו עכשיו
לקבלת המלצות והטבות ישירות למייל

מתעניינים בקשר ישיר וקבוע?... הצטרפו גם לאינסטגרם!

פוסטים אחרונים