"כוריאוגרפיה אורבנית" תערוכת וידאו חדשה במוזיאון תל אביב

כוריאוגרפיה אורבנית

קאו פיי, רויטל כהן וטור ון-באלן אנדרס חאקה והמשרד לחדשנות פוליטית

Urban Choreography: Cao Fei, Revital Cohen and Tuur van Balen,

Andrés Jaque and Office for Political Innovation

אוצרת: מאירה יגיד חיימוביץ

אגף אניאס ובני שטינמץ לאדריכלות ועיצוב

נעילה- 3.5.2014

התערוכה "כוריאוגרפיה אורבנית"  מציגה מקבץ עבודות וידיאו, המתייחסות לשינויים החברתיים-פוליטיים תוך תנועה בין התיעודי לבדיוני ובין הקונקרטי לווירטואלי. היוצרים מתבוננים בעתיד סינתטי בהתקשרויות ושיתופי פעולה בין תושבים הפועלים במצבים של חוסר ודאות.

עבודת קאו פיי משקפת את הפנטזיות האורבניות ואת קלקוליהן האפוקליפטיים בגישה תיאטרלית . האורבניזם הסיני מוצג כמערבולת של אידיאולוגיות עם מוטיבים של תרבות פופולארית, כפארק שעשועים המורכב מאיקונות של ארכיטקטורה קפיטליסטית לצד ייצוגיים היסטוריים .

עבודתם של רויטל כהן וטור ון-באלן בוחנים את הגוף האנושי כאיבר גיאו-פוליטי, שפעולותיו האוטומטיות בעבודה מול פס הייצור תורגמו לכוריאוגרפיה אורבנית. המוצר הסופי המופק בפס הייצור הפיקטיבי שתכננו, מכתיב את תנועות הגוף.

המשרד לחדשנות פוליטית של האדריכל אנדרס חאקה פועל כמעבדה למחקר סוציו-אנתרופולוגי בסוגיות של אורבניזם, ומְפתח מיצגים ומיצבים של אקטיביזם אדריכלי שהפעולה היא עיקרם. הוא מַבְנֶה מצבים של אינטימיות קולקטיבית בשטחים ציבוריים באמצעות שיתופי פעולה יזומים בין אנשים שונים, ליצירת ערב-רב של תשוקות, זהויות, צרכים ואינטרסים המהווים "ציבור".אנשים רבים רוצים או נאלצים לחיות בערים. מצבי חיים ומגורים בתוככי המרחבים האורבניים נעשים מורכבים יותר ויותר ביכולתם להכיל את כולם ולשמר על איכות חיים נורמאטיבית ,כאשר המורפולוגיה האורבנית משנה את פניה: הניגודים מתוכנן וספונטני איבדו את תוקפם; המימד הבלתי חוקי צובר נוכחות בכתם העיוור שנצבר לאורך שנים של אורבניזם פורמלי. הניהול העירוני מלמעלה ופרקטיקת היומיום של התושבים מלמטה משתנים באופן מרחיק לכת ליצירת סגנונות חיים, טיפוסי התקשרות וערכים בלתי מוכרים לנוכח הצמיחה המואצת של ערי מגדלים לצד שוליים של ערי בקתות פורעות חוק.

אי-השוויון מעמיד בסימן שאלה טיפולוגיות מסורתיות ובוחן מחדש מהי שכונה?                                                                                                                                                                                                                                      מהו רחוב? למי הוא שייך? לאן מובילה האורבניזציה המואצת? כיצד לייעל את הייצור כדי להתמודד עם המצב?                                                                                                                                                                                         מה מקומה של הטוטליטריות במשוואות החדשות שנוצרו? כיצד מרסנים את האלימות הסמויה בצורות החדשות של הסדר? על רקע זה גם ייצוג האדריכלות משתנה. דיסציפלינה שלמה של תוכניות, רישומים, מודלים ותצלומים  מפנה את מקומה לארסנל של פיתוי. טכניקת הרינדור מייצרת הדמיות מהפנטות של יותר-אמיתי-מאמיתי, אנימציות וקולאז'ים ממוחשבים מייצרים סרטי תדמית פנטסטיים בטווח שבין ההיפר-ריאליסטי למדומיין.


תערוכה יחודית המעלה שאלות ותהיות לגבי חינו בסביבה העירונית הסבוכה.

קאו פיי / צ'יינה טרייסי

עיר RMB: תכנון ערים ב-Second Life, 2008-11

קווי האופק של סין הפכו בעשורים האחרונים ליערות גורדי שחקים. משדות אורז לדרכים מהירות, שלאורכן מזדקרים בניינים "פנטסטיים". העיר הסינית הפכה למושג גנרי, המאגד מנעד עצום של שונויות סוציו-כלכליות במגרש משחקים פרוע של ניסוי כוחני בעקרונות השוק החופשי. בעיצומה של המהפכה האורבנית בסין, הוקרבו בתיהם של מיליוני סינים על מזבח ה"פיתוח" העירוני – אמביציה עתידנית גורפת המגלמת הרס, גילוח ומחיקה, "קפיטליזם" יעיל וברוטלי.

באקספו 2010 בשנחאי הוצג דגם אידיאלי של "העיר הסינית החדשה", המראה את הפיכתה של סין ממדינה של יישובים חקלאיים למדינה של ערים. המבקרים למדו כיצד מעניקים לחקלאים חיים חדשים בלי שיידרשו לשלם אגורה מכיסם. אלא שהממשלה הפעילה על החקלאים לחצים כבדים כדי לאלצם לעזוב את כפריהם ולעקור לערים: הרסה דרכים, ניתקה חשמל, סגרה בתי ספר כפריים. פנטזיית אקספו היתה לחרב פיפיות.

וידיאו, 14:47 דקות , עיר RMB פותחה על-ידי קאו פיי

קאו פיי, ילידת 1978, חיה ויוצרת בבייג'ין. עבודתה מערבלת אידיאולוגיות עם מוטיבים של תרבות פופולרית. נופי "גזור והדבק" באנימציה רוויית צבע, המשקפים את הפנטזיות האורבניות ואת קלקוליהן האפוקליפטיים, מוצגים בעבודות הווידיאו ובמיצבי המולטימדיה שלה בגישה תיאטרלית המאפיינת משחקי ילדים. בעיר RMB היא בונה פנטזיה על בייג'ין כעיר בתהליך בנייה מואצת, שהתגבשה בתום שנת מחקר באמצעות ה"אוואטר" שלה בפלטפורמה הווירטואלית Second Life, "צ'יינה טרייסי". עיר RMB (קיצור של Renminbi, שם המטבע הסיני שפירושו "הכסף של העם") הוא פרויקט רשת בשיתוף עם קהילת אמנות, המנתח את תופעת האורבניזם הסטרואידי בסין, מפתח הדמיה ביקורתית של הפעילות הנדל"נית ותכנון הערים, ומתריע – מתוך הזיקה בין הווירטואלי לממשי – על המפץ האורבני המתחולל בה. מה שהחל כניסוי אמנותי הפך אפוא לאתר פוליטי, המדמה תרחישים עתידיים וקורא למעורבות פוליטית בעולם הממשי.

בטכניקה של מציאות מדומה נבנה אי מלאכותי צף של "חיים שנִיים", מטרופולין עם תחושה של שום-מקום, קולאז' אירוני של נופים דיגיטליים השוזרים את הפואטי בסוריאליסטי, מערבולת תרבותית טראומטית של שרידים הנראים כהדמיות או כ"ביתני הבל" (follies) של בניינים איקוניים: האיצטדיון האולימפי "קן הציפור" בתכנון ז'אק הרצוג ופייר דה-מרון, הסופח אליו ערפיח כבד; המגדל המאכלס את מטה הטלוויזיה המרכזית הסינית (CCTV) בתכנון רם קולהאס ואוֹלֶה שרן (Scheeren) ממשרד OMA, שזכה לאחרונה בתואר "הבניין הטוב ביותר בעולם בקטגוריה של גורדי שחקים" (הוא מתנשא לגובה294 מ'ומכסה שטח של שבעה מגרשי כדורגל), לצד מבנים היסטוריים וסמלים קומוניסטיים. מקדשים, פסל של מאו, פנדה ענקית המרחפת מעל, גלגל ענק, מונומנט לגיבורים המשקיף אל כיכר טיאננמן – כל אלה הפכו למעין צנטריפוגה דינמית של נופי צריכה שעשן סמיך מיתמר מעליהם (אולי רמז למגדל של מרכז התרבות הסמוך למגדל הטלוויזיה, שעלה באש ב-2009), כעין דיסטופיה אורבנית הנשקפת מחלונה של קאו פיי.

בראיון שנתן לאחרונה האמן הדיסידנט הכלוא איי וייוויי, הוא חושף את המנגנון המפוברק של הנס הכלכלי הסיני המושתת על ניצול עבודה זולה. לדבריו, דבר לא השתנה בסין באופן מהותי מאז 1949, שנת הקמתה של הרפובליקה העממית. איש אינו יודע מה באמת מתרחש במדינת הענק, אין בחירות, אין מרחבי אינטרנט חופשיים, השיטה והמפלגה משמרים היטב את מנגנוני השליטה, המחוללים צמיחה ללא חירות.

קאו פיי (נ. 1978) / בוגרת האקדמיה לאמנות של גואנגז'ו, סין / חיה ויוצרת בבייג'ין הציגה, בין השאר, בביינאלה הבינלאומית לאמנות בוונציה (2003) ובביינאלות של שנחאי (2004), מוסקבה (2005), סידני (2006, 2010) וסאו-פאולו (2010); בטריינאלות של יוקוהאמה (2008) ושל המוזיאון החדש לאמנות עכשווית בניו-יורק (2009); ובתערוכות בינלאומיות נוספות, כמו קרנגי-אינטרנשונל, פיטסבורג (2008), ו"Mobile M+", הונג-קונג (2013).

 האומן  :אנדרס חאקֶה והמשרד לחדשנות פוליטית המימד החתרני של חיי היומיום  שינויים סוציו-דמוגרפיים, כלכליים ופוליטיים משפיעים על התנועה במרחב ועל העשייה התכנונית, בעוד המורפולוגיה העירונית משנה את פניה ומצמיחה ערי מגדלים בגידול מואץ לצד שוליים של אורבניזם א-פורמלי. ההיבט פורע "החוק של ערי הבקתות נוכח בשיח הביקורתי לאחר שנים של אורבניזם בעיוורון חלקי. הקיטוב בין תכנון פורמלי וא-פורמלי, בין המתוכנן לספונטני, איבד את תוקפו, ושינוי ההתייחסות ניכר גם אצל הרשויות וגם בקרב התושבים. הערכים המשתנים, סגנונות החיים וסוגי ההתקשרות המשתנים, טיפוסי המגורים המשתנים – כל אלה תובעים מאתנו לקדם מפגשי הידברות בין קבוצות החברה השונות, במסגרות שבהן מוקנה לכל אחת מהן לגיטימיות ומעמד שווה. עלינו להגיע לתובנות חדשות, להיות סוכנים פעילים ביצירת דבר-מה חדש. על רקע זה, כיצד מדברים על אדריכלות? איך אפשר ליצור חיבורים חדשים בין הפרקטיקה האדריכלית לבין הביקורת? מהן דרכי הפעולה העשויות לחולל שינוי בשיח ובעשייה התכנונית? מה יכול האקטיביזם האדריכלי ללמוד מן המימד החתרני של חיי היומיום? המשבר הכלכלי והחברתי הנוכחי בספרד מהווה הזדמנות לאדריכלים צעירים המבקשים לפנות לקהלי יעד פחות מובהקים, לקדם ערכי מרחב חדשים, לפעול נגד הפגיעה בערכים אלה, וככלל – לצמצם את הפער בין תיאוריה לפרקטיקה".

 המשרד לחדשנות פוליטית של אנדרס חאקֶה (נ. 1971) פועל במדריד כמעבדת מחקר על קו התפר שבין אורבניזם, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. חאקה, המתעניין בדרכים שבהן עיר נחווית ובתנועת האנשים ממקום למקום, מבקש ליצור מרחבי חיים פתוחים ולא גנריים, המבוססים על עירוב שימושים ואיכלוס הטרוגני. חאקה מתסרט תרחישים עירוניים של אינטימיות קולקטיבית בשטחים ציבוריים, מַבְנֶה מרחבים המספקים מענה לערב-רב של זהויות, תשוקות וצרכים, ליחסי גומלין ושיתופי פעולה דינמיים בין אזרחים במצבים של חוסר ודאות. על בסיס הכרה בחשיבותה של הסולידריות החברתית, משרדו בוחן פתרונות יישומיים תוך הטמעת הפרטיקולרי והדומסטי במארג האורבני המשתנה.עבודותיו-הצעותיו של חאקה צמחו ממצבים של קונפליקט ואי-נחת חברתית והן מבקשות לקדם חקיקה עירונית, שתחזק את האוטונומיה האישית במרחב הציבורי תוך צמצום ההומוגניות התרבותית במונחי התכנון ושיתוף הציבור בקבלת ההחלטות. חאקה מַבְנֶה אירועים מבוימים, תיעודיים בחלקם ותיאטרליים בחלקם, הנסמכים על מחקרי שטח בקהילות מגוונות. בפרויקטים אחרים הוא מתבונן ברובד הבלתי נראה של בניינים איקוניים (דוגמת ביתן ברצלונה של מיס ון-דר-רוהה) – או בונה מחזה אקטואלי בדגם השאוב מסרטם של צ'רלס וריי אימס חזקות של עשר מ-1968, המפנה זרקור אל מה שהולך לאיבוד בהקטנה או בהגדלה של קנה-מידה. עבודות כמו בית מתגלגל לחברה מתגלגלת (2009), בית פרלמנט מתוק (2011) ומניפסט סרבני איקאה (2012), המציגות את חירות התכנון בדימויים פתייניים, מבקשות לקדם גמישות תכנונית, ביטול הפרדות גורפות, פרוגרמות תלויות-תרבות ומבנים בלתי היררכיים שבהם גוף פוגש בגוף. ככלל עבודותיו מעלות על הדעת "פרלמנטים" של חברה אזרחית ומחזירות לחיים אוטופיות משנות ה-60 המדברות על אורבניזם חופשי ועל אדריכלות לא אדריכלים. מודולים שונים של "חיי בית" מובְנים בקפסולות אינטימיות, שבהן מיטות הופכות לחללי הסבה משותפים ואמבטיות מאפשרות את מִחזוּר המים להשקיה, כאשר הקיטוב בין פרטי לציבורי מאבד כל משמעות.

 אנדרס חאקה (נ. 1971) והמשרד לחדשנות פוליטית / הציגו, בין השאר, בביינאלה הבינלאומית לאמנות בוונציה (2010); בביינאלה של גואנגז'ו, סין (2011); במוזיאון לאמנותעכשווית בניו-יורק, ובביתן מיס ון-דר-רוהה בברצלונה (2012); בטריינאלה לארכיטקטורה בליסבון, במרכז CalArts לאמנויות עכשווית, לוס-אנג'לס, ובמוזיאון לאמנויות שימושיות בווינה (2013). 

רויטל כהן וטור ון-באלן 75 ואט  בוגרי הקולג' המלכותי לאמנות בלונדון, משתמשים בעיצוב כמדיום שבאמצעותו הם חוקרים את משמעותם של חומרים ותהליכי יצור. בסטודיו הנסיוני שלהם בלונדון הם יוצרים אובייקטים, עבודות וידיאו ותצלומים העוסקים בנקודות המתח שבין ביולוגיה וטכנולוגיה.מסע המחקר הנוכחי של כהן וּון-באלן החל ב-2011, לאור ההכרה שהתיוג המוּכּר "תוצרת סין" (Made in China) מאבד את משמעותו בשלב ההיסטורי שבו התעשייה הסינית מחפשת לעצמה אתרי ייצור זולים בדרום-אמריקה, וייטנאם, בנגלדש וקמבודיה. בשיתוף פעולה עם הכוריאוגרף אלכסנדר ויטלי, הם עיצבו מוצר שתכליתו הבלעדית ליצור כוריאוגרפיה מהפעולות של הרכבתו על פס ייצור. הם חקרו את ההיסטוריה של תנועות הגוף בהקשרי הייצור התעשייתי – סיטואציה שבה תנועות גוף מסוימות ממקסמות את היעילות והתפוקה, מקום שבו המשוואה זמן-תנועה-תועלת הופכת למהות. במהלך העבודה התעוררו, בין השאר, השאלות הבאות: מהו ההיגיון התעשייתי המכתיב את הייצור? ומה אם הכוריאוגרפיה של הפועל – גוף האנשים השקופים שמייצרים את מה שכולנו צורכים – היא שמכתיבה את צורת האובייקט, ולא להפך? מה קורה לאדם המתבקש לפעול כמכונה?במרץ 2013 צולמה "הכוריאוגרפיה על פס הייצור" במפעל לייצור קומקומים בז'ונגשאן שבדרום המגאלופוליס של דלתת נהר הפנינים בסין, פעולה שבמהלכה יוצרו 40 אובייקטים.העיצוב הוא מבחינת כהן וּון-באלן כלי ביקורתי, המאתגר תפיסות של חומר ואובייקט בהקשרים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים. העבודות מציגות את מה שנתפס כ"טבע" – כטכנולוגיה או רעיונות תלויי תרבות המשקפים תהליכים חברתיים ופילוסופיים. מטעמים אלה ה"עיצוב" של כהן וּון-באלן הוא מחקר אתי, שעניינו במורכבות ובסתירות שבחיבורים בין הנדסה לביולוגיה; בדילמות הנוגעות למניפולציה של אורגניזמים חיים; ובהתכה של האורגני עם המלאכותי.כהן וּון-באלן בוחנים את מקום הטכנולוגיה בחיי היומיום מנקודת המבט של הגוף האנושי, שאנחנו מתקשים עדיין לחשוב עליו כמכונה למרות שהרפואה והעיצוב התעשייתי כבר משפיעים על האופן שבו אנחנו תופסים אותו. על רקע זה הם שיתפו פעולה עם מדענים ורופאים בפיתוח עבודות קודמות, למשל הצעה למכונת דיאליזה המבוססת על כבשה טרנס-גנית; מיצב של מכונות החייאה המחוברות אחת לשנייה ליצירת מעגל ביולוגי למחצה; או הנדסת בקטריה שאם תיאכל על-ידי יונים תגרום להם לייצר לשלשת-סבון המנקה במקום ללכלך, תוך יצירת אקולוגיה עירונית חדשה.




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *