אירוע אמנות ותרבות, צעדת השרמוטות : ציור על גוף ערבה אסף,

אמנות צעדת השרמוטות

 "האישי הוא הפוליטי," קביעה שהפכה שגורה בקרב הוגות בשיח הפמיניסטי[1]. זו אחת התובנות החשובות ביותר עבורי, במיוחד לנוכח חוסר הנוחות שחשתי מהיעדר נשים אמניות דגולות בהיסטוריה של תולדות האמנות בישראל, עד שנות ה70 של המאה הקודמת.[2]

בנימה אישית, כאישה אקטיביסטית, אני מתעניינת בכוחה של סולידאריות פוליטית בין נשים, במסגרת התובנות של החשיבה הפמיניסטית, כזו הטומנת בקרבה את הפוטנציאל לחשוב על דרכים אלטרנטיביות לשינוי תרבותי. אני מבקשת להאיר זרקור על אמניות סביב "צעדת השרמוטות" בישראל.  הצעדה הינה אחת מנקודות הציון החשובות והמכוננות של האמנות הפמיניסטית הרדיקלית בישראל. הצעדה אשר החלה בתחילת העשור השני של המאה ה21, מאפיינת את האמנות הפוסט מודרנית בעידן הטכנולוגי המתקדם, ומתכתבת עם האידאולוגיה הפמיניסטית הרדיקלית הבינלאומית המשמעותית, משנות ה70 של המאה הקודמת.

"צעדת השרמוטות"  מחאה חברתית פמיניסטית במרחב הציבורי. אמנויות המתעצבות ומתעצמות סביב ארגון צעדת השרמוטות. זוהי צעדה בעלת היסטוריה, והתפתחות, אשר התמסדה כסגנון ביטוי אמנותי להיבט המגדרי בישראל.

היבטים מגדריים ואמנותיים, באים לידי ביטוי בצעדת השרמוטות, צעדה המהווה התרחשות תרבותית במרחב הציבורי. האמנות המוצגת הינה כלי ביטוי לנושאי המחאה בהם האפיסטמולוגיה הפמיניסטית עוסקת:  התננגדות לחפצון של נשים, תרבות אונס, המבט הפטריארכלי, פוליטיקה מינית וכל מחאה חברתית הקוראת תיגר לאי שוויון מגדרי.

בתפיסה הפוסט מודרנית, האמנות אינה ישות אוטונומית נעלה, אלא חלק בלתי נפרד ממרכיבי התרבות. הדיגיטל משמש חשיפה בתקשורת ההמונים, ביטוי של פלורליזם באמנות, טשטוש הגבולות והדיכוטומיה בין אמנות גבוהה לנמוכה. הפעילות הפמיניסטיות המבקשות לקדם ולהפיץ את עמדותיהן מגייסות אמניות למחאה פוליטית אידאולוגית באמצעות: לוגו, סטיקר, כרזות, חולצות וקוראות לנשים נוספות לקחת חלק במחאה. הן משתייכות לקבוצה שבה כולן פועלות עם סובייקטים נשיים להבעה אישית של מחאה פמיניסטית קולקטיבית, סביב צעדת השרמוטות.

אמצעי הביטוי האמנותי של צעדת השרמוטות, הם מיצגי הגוף. זוהי צעדה בעלת תפאורה ייחודית.  מיצגי הגוף שלהן הם מסר מילולי חזותי, צורני ומשמעותי נוקב על גופן, המשמש להן קנבס למצע, אליו הן מוסיפות חפצים וחומרים ביתיים מהסביבה האישית והביתית שלהן. יתרה מכך, ההנהגה הפמיניסטית, מגייסת אמניות להפקת ציורי גוף בסטודיו או במרחב הציבורי, אמנות (לרוב פופ ארט) התורמת דרך עיצוב גרפי של כרזות, סטיקרים, צילום אמנותי והדפסה על חולצות. "אמנות מכתב" אלטרנטיבית המשלבות דיוקנאות עצמיים של הכותבות, המשתלבים בפרויקטים של מצעד השרמוטות, כולם אמצעים חזותיים המשרתים את  האידיאולוגיה החברתית של צעדת השרמוטות, כמתווה מסגרת לביסוס מערכת הסמלים והמשמעות במדיות השונות.  אתמקד בפרשנות האיקונולוגית לאמנויות המחאה המיוצגות כאמור.

הביוגרפיה הלוקאלית של צעדת השרמוטות בארץ מסמלת את צעדות השרמוטות מחו"ל, כמרחב גלובלי אופייני לתקופתנו. סביב הצעדה נוצרה שפה אמנותית ייחודית, המדגימה כיצד מחאה משמשת מנוע ליצירתיות של צורות אמנותיות פמיניסטיות, קריאה מחדש של האישה ביחס לעצמה מול החברה וביחס החברה לאמנותה ולזהותה. כל אלה ממצבים את הצעדה כבעלת חשיבות חברתית, למרות המחלוקת סביב שמה, האופן בו היא נערכת, ואף עצם קיומה. צעדת השרמוטות הינה המשכה של מגמה עולמית – אמנות פמיניסטית רדיקלית. ייצוגים חזותיים אמנותיים בצעדה עצמה, ובשיח החברתי שנוצר סביבה ברשת החברתית הדיגיטלית.

ההיסטוריה של צעדת השרמוטות – הכפר הגלובלי של המאה ה21 בישראל

ההשראה

תחילתה של צעדת ה SlutWalk החלה בקנדה, לאחר שבעשרים וארבע בינואר 2011 אמר קצין משטרה קנדי מייקל סנגינטי, בבניין המשפטים של האוניברסיטה יורק בטורונטו, "נשים צריכות להימנע מלהתלבש כמו נשים זולות sluts כדי שלא יהפכו לקורבנות של אלימות מינית." בתגובה לאמירתו, התארגנה תנועת נשים למחאה בעיר נגד דבריו, ונגד הטענה בכללותה, הנשמעת לעיתים כטריגר למעשה פשע על רקע מיני. מארגנות המחאה, גברת סוניה ברנט והת'ר ג'ארוויס, בחרו להשתמש במילה "slut", שפרושו זונה או פרוצה, דווקא בגלל הקונוטציה השלילית לקללה שמעוררת מחשבה, במטרה לשחרר ממנה את עוקצנותה. סנגינטי, קצין המשטרה, חזר בו בינתיים מן הדברים אשר נשא, אך ללא הועיל, התחושה שדבריו מייצגים השקפה רחבה יותר והרסנית כלפי נשים בחברה נשארה, ולכן  "תרבות האונס" מחייבת תגובה ומאבק מאחר שהקצין מייצג את המנגנון של ממסד האכיפה והמרחב הגברי[3].

מצאתי כי "תרבות האונס" מנוסחת במדויק  על ידי הפמיניסטית המשפטנית קתרין מקינון (Makinnon), בגישתה המרכסיסטית, מגדירה את "תרבות האונס" כתוצר תרבותי נפשע מהתנאים החברתיים של אי שוויון, המתבטאים בכללי התנהגות פטריארכלית כוחנית. כפיפות נשים ודיכוי מיניות האישה, דבר המטשטש בין כוחניות בגבולות הנורמה החברתית, לרמת קיצוניות של פשע ואונס נשים.[4]

בשלושה באפריל התכנסו כ3,000 מפגינות ומפגינים בקווינס פארק צעדו לעבר משטרת טורונטו. המפגינות נתבקשו מהמארגנות להתלבש בבגדים שהן לובשות בחיי היומיום, כדי לסמל את העובדה שנשים מותקפות מינית באופן יומיומי. אך רבות מהן, בחרו במיוחד להתלבש בלבוש חשוף כהמחשת הרעיון שאישה אמנם נתונה לאלימות מינית, אך יכולה לזכות בחירות ללבוש כרצונה, ועבירות פשע אלו כלפיהן, לא צריכות להקשר למה שהיא לובשת. בחודשים שלאחר מכן, המחאה היוותה מקור חיקוי והשראה למקומות נוספים ורבים. נערכו צעדות דומות בערים שונות ברחבי העולם, כמו: בקנדה, ארצות הברית, ברזיל, בריטניה, שוודיה, דרום אפריקה, וסינגפור[5].

שנה לאחר מכן ב2012 בהשראת צעדות המחאה בחו"ל, החלו להתארגן לצעדות כאלה גם בישראל, כאשר השם המקביל לצעדת SlutWalk נקרא " צעדת השרמוטות," המתקיימת בישראל מזה שבע שנים ברציפות. בחלק הבא, אסקר את ההיסטוריה הלוקאלית של  "צעדת השרמוטות," כמרחב למחאה ואמנות מקומית, בהשראת המחאה הגלובלית SlutWalk

ההתחלה

את תכנון הצעדה הראשונה בישראל ב2012, הובילה פעילה פמיניסטית מירושלים. ההכרזה על צעדת השרמוטות הישראלית הראשונה, והרעיון לקיים צעדה כמחאה מגדרית, אומץ גם על ידי יוזמות מערים נוספות. בפועל, הצעדה הראשונה נערכה בתל אביב, (22 במרץ), עם כמה מאות משתתפות ומעט משתתפים. לאחר מכן נערכו בכמה ערים מרכזיות: ירושלים, חיפה ובאר שבע.

בשנת 2013 "צעדת השרמוטות" התקיימה בארבע ערים מרכזיות וכללה מעל לכ 1000 צועדות. מספר המשתתפות והמשתתפים בצעדות בערים המרכזיות תל אביב וחיפה התרחב והתפשט, הצעדות זכו לסיקור תקשורתי רחב וצילומים של מיצגי גוף הופיעו ברשת. קמפיין האינטרנט הפך ויראלי בעיקר דרך הרשת החברתית בפייסבוק. הצעדות לא היו נטולות מכשולים: בירושלים המשטרה סירבה לאשר את הצעדה, עד אשר חברת הכנסת תמר זנדברג התערבה, והאישור הומצא, על פי הדיווח מעיתון ידיעות אחרונות. הצעדה התל אביבית אורגנה בידי קבוצה חדשה של פעילות, ביוזמתה של ציפי ערן.

הקריאה להתארגנות למחאה ברשתות החברתיות הייתה בנוסח דומה שתמציתו: בעקבות היוזמות העולמיות לצעדת שרמוטות מקנדה והתפשטותן לעולם, אנו קוראות לצעדה בכל הערים בארץ. זכויות לחירות מיניות הגוף, וביטחון אינם תלויים באורך המחשוף, החצאית או המכנסיים, זכותנו להתלבש כמו שרמוטות, מה רע? למה להסתיר את הרצון למיניות, ומי יחליט כמה ולמה?  הכל הוא עניין של בחירה אישית ואינה קריאה לאונס, זכותנו לבחור מה ללבוש ועם מי לחלוק מינית. ההנחה שחושפני זו קריאה לאונס פוגעת ומחפיצה נשים,  הסיבה היחידה לאונס היא האנסים!"

ארגון הצעדה נתקל במחלוקות בעקבות השם "שרמוטות" לצד בעיה ממסדית לקיימה.

מחלוקת חריפה בין תנועת מאבק סוציאליסטי למארגנות, יצרה ארגון צעדת מחאה ללא השם "צעדת השרמוטות", לעומת פעילות פמיניסטיות אחרות. בסופו של דבר, אף על פי שפורסמו שני אירועים נפרדים באינטרנט, התקיימה צעדה אחת עם כ 1,000 צועדות, יחד עם תנועת המאבק הסוציאליסטי ותחת המיתוג שרמוטות. המחלוקת העידה על הבעייתיות של השם והתנגדות לאופן פעילותו, כפי שהיו התנגדויות לכך בחו"ל, עליהם אדון בהרחבה בהמשך.

מיסוד צעדת השרמוטות

לאחר הדיון על בחירת השם וחבלי לידה לא קלים, שהיו בשנתיים הראשונות להתארגנות וההקמה, חלה התקדמות בצעדת השרמוטות ב2014. שנה זו  בישרה על מיסוד והכרה ממשית בצעדת השרמוטות, כאירוע מחאה אקטיבי בעל מרחב ומצע פורה ליצירות אמנות, מיצגי גוף פרפורמנס, וקריאה לביטוי אמנותי בה. החל מ2014 המארגנות של הצעדות בערים שונות התאחדו לקבוצת ארגון משותפת, אף על פי שלכל אחת מן הערים הייתה קבוצת ניהול נפרדת לניהול הצעדה באזורה, נציגות הקבוצה המשותפת הקימו אתרים דיגיטליים ברשת החברתית פייסבוק. הן יצרו מיתוג כולל לצעדה, ערכו קמפיינים של פרסום בשיתוף פעולה, לאחוד מסרים ולהרחבת התפוצה. כך נוצרה אמנות מגויסת לצורכי צעדת השרמוטות בצורת:  לוגו(צילום 1 ), סטיקר(צילום 2), וכרזה (צילום 3) סמלי התנועה, קבוצת המחאה.

ב2015 התקיימו שתי צעדות במועדים שונים, בעשרים ותשע במאי בירושלים ובתל אביב ב14 במאי,  השתתפו כ1,000 נשים, נערות, ומעט גברים. לכל עיר נפתח אתר פייסבוק משלה, להעצמת המיתוג והחשיפה. יתרה מכך, צלמי עיתונות מרשתות טלוויזיה בעולם, דיווחו על האירוע בירושלים ותל אביב. בחיפוש בגוגל, עולות מאות תמונות של מיצגי גוף מצעדת השרמוטות, לצד הפקת צילומים אמנותיים אשר תוכננו להעביר מסר, מעצם בחירת השם המעניקה לו זהות "שרמוטה".

ב2016 שמונה ביולי, לראשונה השתתפו בצעדה גם נשים ידועניות -כ500 נשים. אחת מהן, כוכבת ראליטי אקס פקטור ישראל, חשפה אונס שעברה. הצעדה החלה להוות פלטפורמה לחשיפת מקרי אלימות גברית, כלומר: מעגל התודעה והחשיפה על הצעדה המתרחב, הפך למשמעותי מעבר לחשיפה באמצעי התקשורת של צילומי "מיצגי גוף" וסיקור הצעדה בתקשורת.

ב2017 מספר המשתתפות הלך וגדל, כ1500 נשים. הצעדה משכה תשומת לב ציבורית רחבה בקרב גברים. אמנים כמו גדי וילצ'רסקי, וסטטיק שבחו את הצעדה ברשתות החברתיות. סטטיק השתמש במילה שרמוטות על מנת להסביר את הרעיון שמאחורי הצעדה למאות אלפי העוקבים שלו באינסטגרם (צילום 4). אם בחברה, "גברים הם הקבוצה בעלת כוח חברתי רב יותר יחסית לנשים כקבוצה, כוחם העדיף מאפשר להם להבנות את המציאות החברתית על פי צורכיהם,"[6] התגייסות גברים מפורסמים ונערצים בחברה למחאת הנשים יצרה אהדה, מודעות, והכרה בלגיטימיות של הנשים המוחות.

חשוב לציין, כי רבים מהעוקבים של סיסטיק שלא ידעו כי "שרמוטות" זו הבעת סולידאריות, ולא אהבו את ניכוס השם "שרמוטות" לצעדת המחאה, הגיבו בתגובות נזעמות.  בסופו של עניין, התגובות הגבירו את המודעות למחאה בקרב הציבור. אתר מאקו העלה כתבה  ועורר אהדה על השתתפות מפורסם במחאה, במאקו 2017[7], לצד אזכורים נרחבים ברשת. יצירות מיצבי הגוף מצעדת השרמוטות, נשארו בזיכרון הקולקטיבי באמצעות הצילומים מהצעדה, אשר מהווים תיעוד לאמנות מחאה פמיניסטית אקטיבית תחת השם "שרמוטה".

ב2018 צעדת השרמוטות גדלה והורחבה אף יותר משנים קודמות. ב 4 במאי בתל אביב צעדו יותר מ5,000 צועדות ובירושלים ב18 במאי כ600. הצעדות זכו  לסקירה בכל אמצעי המדיה הגדולים: טל', אתרי אינטרנט, אינסטגראם, יוטיוב ועד עיתוני נישה מקומיים, לצד סיקורי רשתות תקשורת בינלאומיים, ואתרי תנועות מחאה פמיניסטית.[8]

צעדת ה"שרמוטות?" השם שנוי במחלוקת כבר מראשית דרכה והתעצבותה.

"כה רב השפע של החוויות, תרבות ורעיונות שאנחנו יכולות לחלוק זו עם זו. אנחנו יכולות להיות אחיות המאוחדות על ידי אמונות ואינטרסים משותפים, על ידי כבוד והערכה למגוון, על ידי מאבק משותף לסיום הדיכוי הסקסיסטי, על ידי סולידאריות פוליטית." בל הוקס (Hooks),"[9]

ציטוט עוד מ-1984 מאחת ההוגות הבולטות בנושא הפמיניזם השחור בארה"ב.  הוקס מציינת כי רק סולידריות בין נשים, תביא לסיום הדיכוי. האם זה מתיישב עם בחירת השם צעדת  השרמוטות? הכיצד? שרמוטה פירושה מהמילון בערבית ריבוי למילה  شَرْمُوطَة (שַׁרְמוּטַה), "סמרטוט", ומכאן "זונה". בעיני דוברי השפה הערבית, זו מילה בוטה והמונית לאישה מופקרת מינית, מי שנוהגת להרבות בקיום יחסי מין עם גברים רבים.  כל עולי ארצות ערב, כולל ערביות, ובנות מיעוטים מכירים את המילה הזו.  משנות החמישים, המילה הידועה מתקופת העלייה הגדולה מארצות ערב, שימשה כמילת הגנאי, אשר נוכסה לשיח הישראלי בשפה העברית[10] (ויקיפדיה). רק נשים מזרחיות, המהגרות מצפון אפריקה, תויגו שרמוטות. אלו שהחליפו גברים, התגרשו, או נשים שלא נהגו לפי הכללים והנורמות הממשטרות את מיניות הגוף הנשי. רק נשים שקראו תיגר על החברה השמרנית ממנה הגיעו, הודרו מהחברה בשמות גנאי. כעת, קבוצה המעוניינת להתאגד יחד, בוחרת שם הנגזר מכל סממניו. שם שאמור לייצג את זעקתן ומחאתן של כלל הנשים בישראל. מאחר שלשרמוטה היסטוריה של כינויי גנאי השגור בשפה, לקבוצת נשים אחת ולא לכלל, השם אינו מייצג את כולן.

בודריאר(Baudrillard גורס כי דימויים משקפים את המציאות, מאפשרים לזהות את התרבות, וממוססים בין הפרטי למרחב הציבורי שבו. [11] השם שרמוטה אינו נתפס כשרירותי, השם לפיכך, יכול להוות גורם הכחשה או הרתעה לכלל הנשים המעוניינות והמסכימות למחאה להצטרף אקטיבית. לפי בארת (,(Barth השם המילולי לצעדה, או לכל אמנות חזותית, אמור לעגן את המסר הצורני להשלים את תוכן התמונה. [12] השם נדרש להעביר את המסר בצורה מהירה ואינטנסיבית לקהל, כדי שנוכל להתמקד באותם מסרים ובתוכן, ולזכות בתשומת הלב של הצופים מעבר ליוצרות. מעבר לכך, נשאלת השאלה האם השם מאגד בתוכו את הדנוטטיביות של מלל חזותי, לזיהוי דימויים ואידיאולוגיות מקובלות, המיוצגים באותה נקודת זמן. האם התוכן מובן לכול הנשים בישראל? בדטונציה[13], השם אמור להיות הידע האינטואיטיבי הבסיסי, הזיהוי המובן מאליו, כאשר נצפה בהן. אם כך, השם שרמוטות נושא עמו קונוטציה אפשרית השונה בהיבט המגדרי בין נשים לנשים בעצמן, להן נדרש תהליך קוגניטיבי נוסף. נדרש לחשוב על קונוטציות שליליות מהשם, גם אם זו לא הייתה הכוונה של המארגנות כלל [14]. כבעלת תודעה פמיניסטית מזרחית, השם עורר בי דיסוננס קוגניטיבי.  היטיבה להסביר זאת התיאוריה הפוסט קולוניאליסטית של הומי באבא Bhabha)). במדינת ישראל בת 70, הישראליות של המאה ה21 רובן צעירות ילידות הארץ, ה"היברידיות", לפי באבא, הן כאלו שזהותן כילידות, מתעצבת בהתאם לתרבות והשפעות סביבתיות.[15] "דור חדש" הינו בן כלאיים כפי שנסח באבא, מהשפעות ההדדיות של הקולוניאליזם על המזרח וההיפך. "שרמוטות" מבטא כביכול רק את הצד הנשי המזרחי בקונוטציות שליליות,  מטענים הסטורים ופוליטיים של קיפוח יהודי ארצות ערב בישראל, מעבר למשמעות הסטיגמטית של המילה "שרמוטה" לאישה המזרחית ה"נמוכה " בחברה פטריארכלית.

מצעד ומפגן שכזה טומן בחובו את הפוטנציאל ליצירת סולידאריות חברתית ופוליטית בין הנשים בחברה בישראל, המאופיינת בשסעים ובמחסומים בין קהילות תרבותיות, עוד מתהליכים היסטוריים חברתיים מתמשכים. הטמעת החשיבה הפמיניסטית שבחרו בהן המובילות את המצעד, בשם שרמוטה, מאיטה, את הכשרת הקרקע לסולידאריות בין הנשים. [16].

נקודת המוצא היא שמאחורי כל תופעה אמנותית נמצאת תופעה תרבותית רחבת  היקף, וככזו, היא מקושרת לתקשורת המונים, מכילה ונשענת על אידיאות ופילוסופיות. בבואי לטעון  שבחירת שם הינה משמעותית לייצוג חזותי, "שרמוטות" מנציחה את הפילוג התרבותי. אני מתבססת על המאמר מהפרדיגמה הפוסט קולוניאליסטית של חינסקי:[17] יצירת בידול בין אלו המעוניינות להגדיר את עצמן כ"אירופאיות" להיאחז בלבקנות של המערב, לעומת הכלל. שם המסוגל להכיל ולייצג את מחאת כלל הנשים בתרבות ובחברה הישראלית, כמחאה משותפת המזוהה במהותה וסמליה הייצוגים, לכולן – השוות והשונות. השם בעל הקונוטציה השלילית, שהיה תיוג מדכא ומסמל נשים מזרחיות, ולא לכלל הנשים, מהווה חוסר רגישות. פגיעה והנצחת השסע הקיים בחברה. לצורך ביסוס טענתי, ראשית אציין את נקודות המוצא המגוונות של הפמיניזם. אגש ישירות לתודעה הפמיניסטית המזרחית, ממנה אסביר את חוסר הרגישות, והמשמעויות המדכאות והמנציחות את הנשים המזרחיות כנחותות יותר, מעצם בחירת השם "שרמוטות".  ויקי שירן ז"ל[18], ממייסדי תנועת הקשת המזרחית והתנועה הפמיניסטית מזרחית "אחותי", טוענת שההגדרה העצמית המזרחית, בדומה להגדרה הפמיניסטית, היא הגדרה פוליטית הקוראת תיגר על המצב הקיים. המזרחיות היא השקפת עולם וזהות עצמית לוקאלית המתייחסות לציבור מוגדר: הישראלים שהגיעו מארצות המזרח הערבי והמוסלמי. האישה המזרחית הפמיניסטית מודעת לקולקטיב המזרחי אליו היא משתייכת, זה שהודר והודחק אל השוליים. אפליית מזרחים לא פסקה, והיא מובנית בתוך מבנה חברתי ואידאי גם היום. "אחרי ככלות הכול, דיכוי הוא דיכוי" [..]  הפמיניזם המזרחי, מציג חשיבה ביקורתית שעוצבה תוך כדי ניסיון ומאבק בישראל, ותוך כדי דיאלוג עם טקסטים תיאורטיים של פמיניסטיות שחורות מ"העולם השלישי". בראש ובראשונה, הוא מצביע על מנגנוני הדיכוי כאשר הוא בוחר להתעלם ממבנה הכוח בתוכו. לטענתה, ההגמוניה האשכנזית שומרת בתוך הפמיניזם את מבנה הכוח הקיים בחברה הישראלית, ומסכלת את יכולתו של הפמיניזם להיות אידיאולוגיה הבוראת חברה חדשה, שוויונית ושיתופית. לטענתה, נשים אשכנזיות, מאמצות ומשילות את היותן מדוכאות כלפי המזרחיות, גם אם זה נערך בתת מודע,  עובדה זו גרמה לפירוד בתוך המחנה הפמיניסטי. כפי שהצגתי בחלק הקודם, השם גרם לעימותים. המחלוקות בתוך השיח הפמיניסטי בישראל בין "האשכנזיות" ל "מזרחיות", מוכר בהגות הפמיניסטית, ומצביע על בעיתיות דומה של מחלוקות בתנועות פמיניסטיות אחרות בחו"ל בין "לבנות" ל"שחורות":

בהשראת אסטרטגיה פמיניסטית של המחאה SlutWalk מחו"ל. צעדת השרמוטות אשר נערכת בישראל מהווה גורם מרתיע בגלל שמה.

חשוב לציין את הפמיניזם השחור ששורשיו בארצות הברית, שהוא כמעין מקבילה של הפמיניזם המזרחי בישראל, בתוך המרחב המזרח התיכון.  "פמיניסטיות שחורות רבות בארה"ב נמנעו משיתוף פעולה עם תנועות הנשים, שכן עמיתותיהן הפמיניסטיות הלבנות נתפסו על ידן כלא מודעות מספיק להשלכותיהם של הבדלי גזע והגזענות בחברה האמריקאית, ואף כנגועות בעצמן בגזענות סמויה[20]. הפמיניסטיות השחורות, בדומה לטענותיהם של פמיניסטיות מזרחיות, סבלו מתופעה של הדרה ממשית בקרב ארגוני הנשים, מתת ייצוג בכנסים ובתכניות הלימוד וההגות הפמיניסטית, מדחייתן לשוליים כנשים, כנציגות העולם השלישי. בנוסף, הפמיניסטיות השחורות הגיעו להכרה כי פמיניסטיות לבנות משעתקות פרקטיקות ותבניות מחשבה גזעניות, גם אם בניגוד להצהרותיהן ועל רקע זה, כמו גם על רקע ההכרה הגוברת בעובדה שגם תנועות השחרור והשוויון של השחורים באמריקה נגועות בדיכוי סקסיסטי של נשים שחורות, קמו תנועות וארגונים של נשים שחורות. הפמיניזם השחור משלב בקשרים הסימולטניים ובסינתזה שבין רבדים שונים של דיכוי: גזעי, מגדרי, מעמדי, כלכלי ועל האופן בו הם מצטלבים ומשפיעים על חוויית הרבדים שלו. הצטלבויות אלה הן מרכזיות להבנת הפוליטיקה הזהויות והשלכותיה בפעולה ובתיאוריה הפמיניסטית של העשורים האחרונים[21]. חשוב לציין, שהדיון והביקורות על בחירת השם שרמוטות, אותם אני מציגה הן דרך אפיסטמולוגיה פמיניסטית מזרחית פוסט קולוניאליסטית בישראל. השגות, מחקרים וביקורות נוספות, גם פורסמו מטעם חוקרות פמיניזם ואומנות פמיניסטית רדיקלית מחו"ל  בנושא שם הצעדה, ומהות ה slut walk. מאמרים הציגו את בעיתיות בחירת השם, מסיבות שונות. השם מחייב קשר ישיר ליצירה, צורך לבטא  את החירות, לחשוף את הגוף, או לעטות מסכה ותפאורה אמנותית כדי לזכות במבט או תשומת לב למסרים.  השם הווה פרמטר לדיון, מחלוקות וביקורת רחבה על בחירתו גם בחו"ל. אחת מהמשתתפות, החוקרת ג'ו רג'ר (Reger ), אף מציינת זאת כעקב אכילס של המחאה. לטענתה, המחלוקות על בחירת השם היה הגורם לאיטיות קצב הגדילה של הצעדה בשנים שלאחר מכן, על כן התפאורה והאמנות סביבה אבדה מקסמה, לעומת השנה הראשונה שנערכה ב Slutwalk Toronto 2011 בסמוך למאורע ובתגובה לנקודה העיקרית שעבורו החל[22].

רג'ר מעלה שלוש סיבות עיקריות לבעיית הצעדה במהותה: ראשית, הנשים שלא רואות בעיה בהצעת הקצין/הממסד להציע לנשים ללבוש לבוש הולם, כדי לא להיות מוטרדות, אלו מנציחות את הפטריארכליות. התנגדות נשים להפגנת מיניות של הצעדה כ"שרמוטה", והשלישית השם שרמוטה יכול לצור בלבול אצל נערות צעירות, חוסר הבנה כאילו זו בעצם גאווה להיות שייכת לעולם הפורנו. כל זאת, לצד חוסר נוחות למחות על ערכים באמצעות הופעה, לבוש מסוגנן אותם אני מכנה אמנות מיצגי גוף. ג'ו שואלת אם הצופים מבינים את הקוהרנטיות של מיצגי הגוף החשוף, האם מהדהדות האינטראקציות הללו בין המתבונן בסביבת ההפרעה החיצונית לצעדה? לטענתה היא צפתה דווקא במבט הגברי החודר לחלקים מיניים בצעדת השרמוטות, כפי שהיא הייתה עושה בהתבוננות על הופעת גבר. לטענתה, שינוי תרבותי באמצעות לבוש ותחפושת מעוררת סקרנות לצפייה.  למרות זאת, היא טוענת שהכי חשוב איך מפסיקים לפגוע זה בזו. מבחינתה כאישה, קולות המחאה שנשמעו מהמגפון, הם המסרים החשובים, ולא הלבוש או הביטוי האמנותי לטענתה משפיע על התודעה. לסיום, רג'ר מציינת כי צעדת השרמוטות slutwalk ממחישים את אי הנוחות מלהיות מחוץ לנורמה.

אוקיף ((O’Keefe טוענת שהמילה "שרמוטה" אינה קטגוריה אוניברסלית, ואינה המשמעות לאי שליטה במיניות על כל הנשים באופן אחיד. היא קובעת ששרמוטה זהו שם גזעני סטראוטיפי, כפי שמושרש אצל נשים לבנות.[23] לשם כך, היא מזכירה את ההיסטוריה של הנשים השחורות בתקופת העבדות, השם היה פרקטיקה שבה התייחסו לגוף הנשים אפרו אמריקאיות. לטענתה, השם היה כינויי של נשים ממעמד לבן בינוני כלפי נשים אחרות מהמעמד הנמוך מהן, אלו כונו בזלזול כמו זבל, מלוכלכות, מופקרות. נשים רבות הנאבקות בפמיניזם אנטי גזעני, שלחו מכתב מחאה על הפגיעה הישירה בהן בלבד. יתרה מכך, במאמר הנוקב תרזה מזכירה את הנשים המוסלמיות. בישראל התייחסות דומה כלפי נשים חרדיות וערביות. הסטראוטיפ על נשים אלו בעיניים מערביות, שבהן פגיעה מינית פחותה מהן בגלל שאינן נראות, מעצם היותן מכוסות בבורקה. האם נשים כאלו בגלל אמונתם, לא יכולות להיות שייכות לנורמות פטריארכיות מדכאות? תרזה טוענת שהצעדה היא בעלת גוון שולט של "לובן:" רק מיצגי גוף מרהיבים ופרובוקטיביים  הם הכותרות הזוכות להופיע בעיתונים ובתקשורת, לעומת הנושאים החשובים באמת לטיפול ברמה הפמיניסטית. לטענתה, כל הייצוג וההתייחסות לגוף שייכים לפטריארכיה, לכן אין צורך להתנגדות שמשתמשת בצעדה כמופע ייצוגי גוף.[24] לסיכום, טוענת, למרות הצעדה מ 2011 עדיין קיים הבדל ביחס הגזעני של המשטרה לנשים עם פרופיל נמוך, לעומת אחרות. כלומר: השם והמהות של מיצגי גוף בצעדה אינם פועלים לטובת שינויי כלפי כלל הנשים.  קפור (Kapur)[25] טוענת שצעדת השרמוטות היא פעילות שאינה משמעותית, אין לה תוצאות ממשיות, בגלל שזה לא אירוע מהפכני. תשומת הלב על הנושא דרך מיניות, צורה של מיצג גוף, לא תורמת לחזון הערכים של שינוי פוליטי. טענתה דומה לכל הביקורות הקודמות על האמנות הפמיניסטית הראדיקלית מצד אלו המתנגדות עקרונית להצגת גוף האישה. העיסוק בגוף, ממילא מאז ומעולם היה הנושא המרכזי בראיה הפטריארכלית. קיים הקושי להעלים את המבט המציצני על הגוף, בכל דרך ואמצעי לשינוי, וחוסר הנוחות שנוצר מכך, נוצרו אותן מתנגדות למבט הפטריארכלי עוד מהתקופה הפמיניסטית הראדיקלית של שנות ה70.

למרות חבלי הלידה, המחלוקת על השם ומהות דרך ביצועה, הצעדה נערכת בישראל כבר מזה שבע שנים ברציפות, כפי שהצגתי עד כה. הצעדה אשר החלה בהשראת צעדת הסלאט בחו"ל, הינה בעלת היסטוריה התפתחות ומיסוד כאירוע מכונן ומתמשך.

חשוב לתאר בקצרה את הרקע, האקלים הגלובלי להפצת אמנות פמיניסטית ראדיקלית בתקופת צעדת השרמוטות. החברה הפוסט מודרנית בעידן הטכנולוגיה המתקדמת של המאה ה21, הפכו את העולם המערבי בכללותו ל"כפר גלובלי". הצליחו אמצעי התקשורת במעברי ידע, מחאות, השפעות והשראות בין מקומות ובין אנשים שונים בעולם. תקשורת רחבה ומסועפת של זרימת מידע, וידע מונגש במהירות. אין בהם ממד פיזי, אך הם תורמים להרגשת יעילות והשתייכות הפרט לקבוצה, כמו קבוצת שיח פמיניסטי בפייסבוק וכד'. ומכאן ההשפעה של פעילות פמיניסטית מקומית אקטיבית אחת, מהווה השראה חיצונית להבעת מחאה חברתית אקטיבית באזורים אחרים בגלובוס.[26] בנוסף, מחקר ממוקד ורלוונטי של קלוור(Cleaver) על השפעת השימוש באינטרנט לצורך ארגון תמיכה בין לאומית, על התקוממות קבוצות, מסביר את הגלוקליזציה – שימוש בטכנולוגיה הגלובלית להעצמה של קבוצות מקומיות. לפי מושג זה, מדינת הלאום מאותגרת על ידי שני כוחות מרכזיים מנוגדים. האחד מקורו מלמטה – ארגונים וקבוצות מקומיות המוחות כנגד התנהלות הממסד או מנגנוני הממסד, והאחר מקורו מלמעלה – ארגונים גלובאליים שפועלים באמצעות האינטרנט וחוצים גבולות במחאה שלהם. הארגונים הגלובאליים שפועלים באמצעות האינטרנט חוצים גבולות באופן זה, תורמים לקידום תנועות מחאה וקבוצות מחאה במדינה עצמה.[27]  אפקט "יזאפטיסטי" הוא אפקט של יצירת "חברה אזרחית", התגבשות – קואליציה של תנועות חברתיות בסוגיות שונות שמשפיעות מלמטה למעלה, על ההנחה הרווחת, לפיה הממסד או  תאגידי תקשורת הם המשפיעים הבלעדיים על סדר היום. טענה זו הופרכה במקרה של התאגדות ארגוני עובדים בינלאומית, אשר הצליחה לפתח רשת אינטרנט באופן שתרם למאבק החברתי.[28] מכאן ניתן לומר, שחברות אידאולוגית בתנועות וקבוצות נשים, ופמיניסטיות, יצרו ושתפו את ההתארגנות שלהם ברשת. עודדו ותרמו להקמת התארגנות, נוצר צורך בקיום צעדת השרמוטות, כמאבק חברתי, באמצעות אמצעי הדיגיטל הזמינים, המהירים והזולים.

אמנות צעדת השרמוטות הינה חלק בלתי נפרד ממרכיבי התרבות, כאמנות פמיניסטית, היא מחפשת במודע לחקור את חלקה וזהותה החברתית. האמנות אינה מפרידה את עצמה ויצירתה מהקונטקסט החברתי, להיפך, כל יצירה אמנותית היא תוצר של מהלך כלשהוא, היא מתכתבת מהסביבה בה נוצרת ומתקיימת. האמנות הפמיניסטית האקטיבית מצעדת השרמוטות מגדירה את זהותה ביחס לחברה. האמנות הפמיניסטית הרדיקלית מבקשת למחות הן בתהליך עבודתה, והן בדרכי פעולתה האקטיבית, נגד מערכת הסימנים הגברית. "העלאת התודעה הופכת לדרך פעולה פוליטית ומודעת."[29]

"צעדת השרמוטות" בישראל ובחו"ל נוגעות בכל אחד מהמושגים וההיבטים הפמיניסטים המרכזיים, באמצעות אמנות מיצגי הגוף.  כאן המקום לציין כי המשותף לכל גלי הפמיניזם, בדגש על האמניות הפמיניסטיות, הינו העיסוק בגוף עצמו בכללותו[30].

אחת התיאוריות הבולטות של תחילת המאה ה19 , שאקטואלית עד היום: אמנות היא "עשייה של ביטוי, תיאוריה בה לא סוג האמנות נבחנת, אלא האמנות ככלי למימוש ביטוי אישי מיוחל". כלומר, גיבוב הרעיונות בהם.[31] מכאן מובן שכל אמנות מיצגי הגוף בכל סגנון אמנותי, תציג ביטוי חזותי למחאה המבקשת באמצעות הגוף לבטא את כל המשמעויות שמזהות נשים על עצמן, או פגיעה מההתייחסות של האחר לגופן ולעצמן. אחד הנושאים שנחשבו לשערורייתיים ואופיינו כטאבו: היו אונס ותקיפה מינית של נשים. זה אחד מהתחומים שנשאבו מחומרי החיים. השיח  והמחאה על כך החלו כבר באמנות הפמיניסטית של שנות השבעים.[32]  "צעדת השרמוטות" בישראל (מ2012) היא צעדת מחאה שבה המפגינות, (ומעט מפגינים), מוחות למיגור "תרבות האונס", מושג המציין את האלימות כלפי נשים, לפיה לבוש נשי באופן חושפני, הוא הגורם להיות נשים מוטרדות או קורבנות לאלימות מינית. נשים המודעות למצבן, מוחות באמצעות השתתפות במצעד כפי שציינתי כבר בתחילת עבודתי. לדוגמא: (דמוי 5) הנשים מציגות מלל חזותי נוקב: "אם אסתיר זה לא יקרה? "פוליטית". הבחירה החזותית להיות בלי חולצה, ואיפור כבד, מבליטים את המסר הפוליטי,  "גבר שמור על הזין שלך" ממחישה את האצבע המאשימה כלפי התוקף ולא כלפי האובייקט.

צעדות מחאה פמיניסטיות כפי שמציינת מאלווי(Mulvey)הינה מחאה "על עקרונות האידיאולוגיה התרבותית. התרבות החזותית הפטריארכלית, והמבנים הנפשיים המספקים לה גיבוי, "גוף הגבר אינו יכול לשאת את המטען של אובייקטיביזציה מינית" – הגבר הוא הסובייקט המתבונן, והאישה היא האובייקט שבו צופים.[33] כל מהותה נועדה לצפייה ועיצוב בהתאם לפנטזיה הגברית. מכאן, אישה החושפת את גופה, כשם שהיא המקור לצפייה ולעונג עבור המבט הגברי האקטיבי, היא האישה הסבילה.[34] טריגר לתקיפה,  החפצון מתוך כוחניות גברית, וכפיפות לגבר בתפיסה התרבותית. אי לכך, מופנית כלפיה האשמה במקום לשפוט בחמרה את התוקף.  הצועדת קוראת תיגר לכך. דוגמא לכך (דימוי 6) האישה צועדת בגוף מעורטל למחצה, מודעת לכך שהיא נתונה למבט הגברי הסוקר והבוחן, ומתוך תחושת חוזקה היא מציגה את השלט כמראה המשקפת מציאות: "לולא הייתי ערומה היית מתעלם מנוכחותי". מניפולציה שמבטא את הסליימשמינג.

מקינון מציינת(MacKinnon): "חפצון הגוף" – משמעות חברתית המגדירה נשים כחפץ לשימוש מיני. אמנות צעדת השרמוטות מסמלת וממחישה את חזון שחרור הגוף, קוראת תיגר על מוסכמה פוליטית חברתית של נשים מוכנעות. נגד "תרבות האונס", הטרדה, וקוראת תיגר על הכלים המשרתים והמנציחים את תפיסת העולם החברתית. מדובר בשינויי לעולם המושגים הפטריארכים המטשטש בין מין, לאונס. הוקעתה, ויצירת עולם מושגים חדש אשר יצור הבחנה ברורה ומשמעותית בין מין כפוי למין רצוני. מאידך, הבחירה של כל אחת להופיע וללכת בעירום אינה רישיון לגעת או להטריד, נשים נאנסות נחשבות כאילו הביאו את זה על עצמן.[35] בצעדה מיצג גוף, יש ביטוי אמנותי מחאתי. לדוגמא: (דימוי 7 )כל הדמויות עומדות קפואות במקומן, מסמלות חוסר תנועה אחרי חוות אלימות, לובשות חלקי בגד גוף תחתון שונה, החושף את פלג הגוף העליון,  ומאחור מהדהד לצופים המשפט המצויר בגופן: "את לא אשמה".  מקדימה, כולן נושאות אותו שלט, "שרמוטה לא אשמה באונס". יתרה מכך, מיצג זה מציג את השיתופיות בעבודת נשים פמיניסטיות, מבטל את המאפיין של האומן הדגול מתולדות האמנות הקלאסית .[36]

"המבט" הגברי על הגוף, כל ההסתכלות על הגוף הנשי בכל תחומי החיים היא מנקודת מבט הגבר כלפי האישה[37].  ביטוי לנשים נצפות, ניתן לאורך כל תולדות האמנות המערבית, הגבר המביט בגוף האישה. יצירות מוצלחות של אמנים שגרמו לעונג צרוף, הטבע הגולמי עטור תשוקה ופנטזיה מינית. בצעדת השרמוטות נשים מביעות מחאה על כך באמצעות אמנות על עצמן, הן בוחרות בכוונה לחשוף, מתוך חירות לגיטימית. השלט "אם לא הייתי חשופה לא היית שם לב", כמו הבחירה לחשוף חלקי גוף, מציגה את הבעיה החברתית, תרבות האונס והמבט לא בגלל חוסר השליטה הגברי הביולוגי, הבעיה נובעת מאי שוויון בין המינים.[38] התופעה מתמשכת, ומחאה זו עדיין לגיטימית במאה ה21 למרות ההכרה הפמיניסטית ואקדמית לכך עוד מ 1975. כל מארג הדימויים על הגוף הן ביטוי לתצפית שנערכה ונקבעה דרכו. נשים רואות את עצמן דרך עיניהם של הגברים.  בצעדת השרמוטות מארג הדימויים הוא סובייקטיבי, ביטוי נשי קולקטיבי לחירות הגוף.[39] הן קוראות תיגר על האידאליזציה הממשטרת את גוף האישה בתרבות המערבית לתולדותיה.  מחאה נגד  האידאליזציה של הגוף. בצעדת השרמוטות כל  האמניות מציגות ומקבלות את עצמם בשלל גוונים, שונות ושוות.[40]

"מיתוס היופי" מנעמי ר. וולף((  R. Wolfוייצוגיו נבנים לפי קריטריונים שקבעו גברים ודרכם נשים עוסקות בטיפוח/ דיכויי עצמן. [41] בצעדת השרמוטות נשים בוחרות להציג את הממשיות של עצמם, להרגיש בחופשיות, בכל מה שנחשב למראה החיצוני כביכול, הפונקציה של השקעה מרובה להידחס למודל היופי המדומיין. מיתוס היופי: סיפור על ייצוג חזותי בשונה מהקיים. הצעדה נגד מיתוס היופי בה התרבות מצנזרת את קשת הייצוגים האפשריים של גוף האישה. מיתוס היופי אינו קבוע, ובעל  קריטריונים משתנים בהתאם לפוליטיקות של תרבויות שונות בהיסטוריה. התרבות הפוסט מודרנית מצמצמת את המשמעות הנשית ליופי הנכסף. מתפרש מוולף שמיתוס היופי מייצר את השקר להשגת האושר במושגים של מערכת כלכלית המסתמכת על שעבודן של נשים להשקיע בלהראות שוות. מדכא נשים פיזית ופסיכולוגית. [42]

פוליטיקה מינית – אחד מציוני הדרך הבולטים ביותר בחשיבה התיאורטית והפוליטית של הפמיניזם בגל שני, אותו מכנה קייט מילט ((KaTe "הכל פוליטי."[43] לטענתה אינדוקטרינציה אידיאולוגית שיטתית, לצד חוסר שוויון כלכלי, הם התנאים המאפשרים והמעניקים לגיטימציה לדיכוי נשים ולהפיכתו של דיכוי המתאפשר כחלק מההבניה הסוציולוגית. צעדת השרמוטות קוראות תיגר לפוליטיקה המינית. נשים בוחרות לצור מניפולציה בעלת הופעה ותחפושת המוכרת כמינית,  מביעה את המהות של הצעדה: פוליטית, מסר ברור ומינימליסטי אך בעל משמעות נרחבת. חשוב לבחון, האם צורה זו מביעה אכן חופש וחירות מיני? האם המבט הצופה לא מהווה המשך למובנה ? האם נדרשת חשיבה עמוקה יותר בנושא?

ההיבט האידיאולוגי. פוליטיקה מינית משיגה הסכמה באמצעות סוציאליזציה של שני המינים. במשטרים פטריארכליים, בסיסו כרוך בגיבוש אישיות על פי הקווים סטריאוטיפיים של קטגוריית המין,  בכל הנוגע להליכה בתלם, לקונפורמיות.  "פטריארכיה היא אידיאולוגיה שלטת ללא עוררין; קשה לחשוב על שיטה אחרת, שהפגינה יכולת שליטה כה מוחלטת על הכפופים לה."[44] לפיכך, הצעדה מנסה לערער ולהפריע להליכה בתלם. הרי אישה מעורטלת, עם ציור או טקסט על גופה במרחב האורבני הציבורי בישראל מהווה רעש, הפרעה בסביבה הציבורית, מעצם היותה ניגוד להליכה בתלם. ב(צילום 9) לדוגמא: כאשר האמנית הפמיניסטית חושפת את החלק העליון, ומציינת בשלט, חד וברור,  "כשתוריד את המכנסיים זה לא אותו דבר" היא קוראת תיגר על ההיבט האידיאולוגי, הכללים והסטראוטיפ.  המשמעות האיקונולוגית מתכתבת עם המסר הצורני של השלט.

לסיכום: השיח האקדמי הפמיניסטי מתחבר לביטוי החזותי באמנות, (מופע אישי, מיצג גוף), להתרחשות (אמנות מושגית), להפנינג במרחב הציבורי (הצעדה), המתקיימת כאירוע תרבותי. הצעדה מאפשרת מרחב לנשים פמיניסטיות רדיקליות להצגת דרכי חשיבה שונים. המשמעות מכך, הינה חירות הגוף כמצע לאמנות בזמן ובחלל ציבורי מוגדר.  צעדות השרמוטות הן ביטוי הלכה למעשה, לעיסוק הדומיננטי של ההגות הפמיניסטית בכל השאלות הנוגעות לגוף וביחס אליו.

האמנות הפוסט מודרנית במאה ה21, לצד האפשרויות בעידן התחכום הדיגיטלי, היא בעלת נטייה גוברת לשיווק ושימוש ברשת הפייסבוק, אתרים, ומאגר אמניות ואמנות."[45] ערבוב סגנונות ושבירת הגבולות בין האמנות לחיים, בין מבע אמנותי למחאה חברתית."[46] לצעדת השרמוטות שימוש באמנות פלסטית, עיצוב גרפי (פופ ארט) הלקוחים מעולם הפרסום.  צילום, שכפול ושעתוק המציאות. אמנות "מכתב", דיוקנאות – אמנות חזותית אלטרנטיבית, בעלת זהות פמיניסטית המושתת על האידיאולוגיה ומציינת את השיוך לקבוצה. גיוס האמנות לצורכי התנועה: כמו סטיקר, כרזה וכד', מתווים  מסגרת  המבססת את הסמלים והמשמעות של המחאה הפמיניסטית באינטראקציה עם החברה והתרבות בה מתקיימת. צעדת השרמוטות המתועדת בדיגיטל, אמנות אשר בד בבד מתקשרת לנעשה בסביבתה, יכולה לשמש כלי מחאה מעורר תודעה ותהודה. מתיאוריה מובנת על המציאות, לערעורה. הצבת שאלות ואי-ודאויות במקומות שבהם עד לאותו רגע שרר, למראית עין, קונצנזוס ביחס לְמה שיש לעשות ולאופן בו יש לעשותו. בדומה לשאלה "מה יכול ועשוי אמן להיות."[47] בניסיון עיקש להפר בין מה שהוגדר בעבר דיכוטומיה פורמאלית, פוליטית. קטלוג, מיון, והערכה של אובייקטים לאמנות גבוה מול נמוכה. הבדל בין אמנות לאומנות, עוד מימי בצלאל.[48]

ייצוג אמנות מיצגי הגוף, אחת מצורות ההבעה האמנותיים המופיעים בצעדת השרמוטות. אני נדרשת כעת להבהיר מהי אמנות מיצגי גוף? מחוקר האמנות עפרת: בניסיון להציג את הכיוון הדומיננטי של המושג האמנותי מייצגי הגוף הרלוונטיים לצעדות השרמוטה: "מייצג מציין את המונח העברי, לצירוף המרכיב של המילים: המופע המוצג, למיצג אמנותי, פרפורמנס תהליך היצירה של האומן[..] ההתרחשות,[..]המיצג, נעזר בסרטים, מחול, קריאה, מוזיקה, טקסט וכו'. כלומר:  דימויי המשלב כמה מדיומים[…]דימוי מוצג ומתוכנן בקפידה [..]אין המיצג חייב לשבור את ההפרדה בין צופים לבין מציגים,[…]חוזרת בו הנטייה של מדיום ההתרחשות לבנייה סביבתית.[..] הפנינג אמנותי.[49] הררי חוקר תיאטרון מציין:  הפרפורמנס ארט אמנות מושגית, לימינלית, מתרכזת בהצגת עמדות על סוגיות חברתיות, שמעורב בהן הסובייקט לא רק כאומן, אלא כסובייקט מבצע ויוצר משמעות. הביצוע בתוך סדר של "ייצוגים ומוסכמות אמנותיות ותרבותיות שהגבול מטשטש ביניהם."[50]  כלומר: מיצגי גוף עוסקים במהותם בגוף העצמי ביחס לסביבה וביחס לעצמו, אלו הן מיצגי הגוף  המופיעים בצעדה. מחאה שמצטרפות לשורותיה, נשים במיצגי גוף, פרפורמנס ארט מובהקים. הצהרתו תומכת בטענתי, כי צעדת השרמוטות היא אירוע תרבותי רצוף, שכולו סביב התוכן המחאתי המוצג במיצגי הגוף הנשי, וכפי שתיארתי קודם, את תהליך התמסדותה של צעדת השרמוטות.

מניסיון להגדיר לבחון ולנתח איקונוגרפית את סוגי האמנויות מצעדת השרמוטה, ההגדרה המתאימה ביותר, היא אמנות רבת אפשרויות שמתנערת מכללים, זו שנולדה מתוך דחף לשבור גבולות ולא פעם בִּישרה את שבירתם, כפי שרוזלי גולדברג(RoseLee Goldberg)ציינה: אמנות מושגית, אמנות חיה, "רעיונות חיים". בהמשך לתפיסה הזאת כונתה אמנות, על שום ההנפשה של אמנות פלסטית ושל רעיונות מופשטים.  [51] אמניות צעדת השרמוטות מציינת את ההשפעה וההשראה המתמשכת של האמנות הפמיניסטית הראדיקלית עוד משנות ה70 של המאה הקודמת. טל דקל חוקרת תולדות האמנות, הציגה את אמניות מיצגי הגוף כעיסוק נרחב בגוף האישה, המאפיין הבולט בהיסטורית אמנות מיצגי הגוף הפמיניסטי הראדיקלי בשנות ה70.  לפיכך, מדיום אמנותי המוכר כבר משנות ה70 של המאה הקודמת, בעל השפעה רועמת ומשמעותית. הרי זכה להיקרא לראשונה "אמנות פמיניסטית וראדיקלית בהיסטוריה של התרבות המערבית בארה"ב ואירופה בשנות ה-70."[52] המאפיין הבולט של תקופה זו, החל בעיסוק נרחב בגוף האישה ובחוויותיו ועדיין מהווה השראה להבעה ולכוחה של אמנות לזעזע ולטלטל שיח תרבותי.[53] (למותר לציין שהייתה הכרה אמנותית לאותם אמנים מערבי האירועים הדאדאסטים בציריך של תחילת המאה ה20 לפי עפרת. אלו אשר קראו ספרות וביטאו אמנות באירועי אמנות. אולם, אינם מענייני ההיבט המגדרי של עבודה זו).

נשים פמיניסטיות אקטיביות חלוצות בעיצוב סוגת האמנות הנקראת הפרפורמנס-ארט, – Performance,Performer , Per form to. מיצג גוף, מתקשר למדיום צעיר של אמנות, אשר הוכר בתקופה הפוסט מודרנית. פלטפורמה פוליטית, אסטרטגיה של אמנות מושגית.  מופע בשימוש טקסט ומילה עבור היוצרות החלוצות משנות ה70 , צורת ביטוי אפשרית ואלטרנטיבית[54].

"הגדרת ארט פרפורמנס הוא סוגה של אמנות פמיניסטית. קטגוריה דומיננטית בפני עצמה, שפה בימתית נרחבת בעולם, משנות ה70 ובישראל היא ממש בעשור האחרון". כפי שמגדירה אהרונסון, אמנות מיצגי גוף בהיבט פמיניסטי."[55] הנשים הן המציגות במקום להיות המוצגות, בדומה לאמנויות תיאטרון פמיניסטיות, הלוקחות עצמאות על החופש לבטא את עצמן במרחב אלטרנטיבי אוטונומי, בצורה נועזת. כך גם אמניות שעוסקות ביצירות פמיניסטיות בתחומי צילום, הדפס, וכד' יוצרות אמנות המבטא את אמנותן, בכל אותם מדיות. מאחר ושימוש במסרים בשפה תלויים בעמדות של נותני המסר, והמציאות המתוארת תלויה בראיה הסובייקטיבית, שימוש בשפה ובמנגנונה, הם מוקדי כח קונפליקטואלים המייצרים מציאויות על פי דוקטרינות המועדפות על ידיהם. לאמנות הפמיניסטית,  תפקיד חשוב בכינונן של מגוון צורות ייצוג חלופיות, המבטא תפיסת מציאות אחרת מהפטריארכליות. אמנות מיצגי הגוף מניפוליטיבית, דרמטית, יוצרת שפה, כלי תווך בין האישה למציאות. [56] חוקרים נוספים מציינים את ההשפעה העצומה של אמניות מיצגי הגוף במרחב הציבורי משנות ה70, המורשת להשראה, ובימוי מחדש  של אמניות במאה ה21. קצרה היריעה מלציין ולהציג את כל האמניות הפמיניסטיות הרדיקליות פורצות הדרך, המסעירות, באמצעות מיצגי הגוף, אלו שטרם נראו כמותן.[57] יצירות אישיות כפריזמה  להשתייכות ול"האמנותי הוא הפוליטי"[58]  בצעדת השרמוטות.

לא ניתן להימנע מלציין על קצה המזלג: ג'ל קריסטינה(  (Christinaמציינת בהרחבה, כי האמניות הפמיניסטיות משנות השבעים הן היוזמות לרעיון של לקיחת הזכות האזרחית ולהציג אמנות מושגית במרחב הציבורי.  אלו אשר הנחילו את המושג הפנינג אמנותי במרחב האורבני. דוגמא לאחת מהחלוצות שציינה ג'ל , זו האמנית היפנית קוסמה (Yayoi Kusama), אשר שלחה הזמנות לקהל להגיע ל"הפנינג אמנותי" של תהליך עבודתה האמנותי ברחוב.[59] סביר להניח כי הדרה של נשים, היא זו  שגרמה להן לחפש אמצעים אחרים, אשר יאפשרו להן קשר ישיר לציבור ולמחאה. השראה של אמנית פמיניסטית רדיקלית בהקמת מופע במרחב, עם שיתוף הקהל בשנות ה70 הייתה משמעותית לקיום צעדות של פמיניסטיות דרך אמנות מיצגי גוף. דוגמא בולטת להשראה הינה (173) ואלי אקספורט(Valie Export). בעבודתה המהפכנית והמתוחכמת, לבשה "אולם קולנוע" זעיר סביב גופה העירום בחלק העליון, כך שלא היה ניתן לראות את גופה אך ניתן היה לכל אחד לגעת ולהגיע אל החזית המכוסה וילונות של ה"תיאטרון". כך צעדה בין 1968-1971 במרחב האורבני בערים, כ"מופע אישי", מתוך מחאתה נגד הפטריארכלית של ייצוג הנשים בקולנוע. הופעתה של ואלי  " Tap Dard Touce" הסעירה את עולם אמנות מיצגי גוף. האמנות שלה כמיצג פרפורמנס בסביבה החיצונית, היוותה אייקון שנחקק בזיכרון, ומעוררת השראה להפצת אמנות בחללים נוספים ואלטרנטיביים. צעדת מופע זו בישרה את חירות הגוף ושוויון זכויות מחאה במרחב, של פמיניסטיות בארה"ב.[60] למחאות מאסיביות על שוויון זכויות, השפעה משמעותית ממופע פרפורמנס בהפנינג ענק ברחובות. דוגמא נוספת מ1971: סביב ההתנגדות למיתוס היופי, במחאת הנשים המפורסמת נגד תחרות מיס אמריקה, שהיוותה השראה לביצוע מחדש של תיאטרון הרחוב ב2005 בשם "  flashing nipple Remix " , בו הנשים הופיעו בחלל ציבורי במקומות שונים. העיסוק הבולט והמרכזי הוא הופעתה של צורה פמיניסטית אשר החלה בהפקה אמנותית: פיסולית, רעיונית, צילום, נוהלי ביצוע שעיצבו במכוון אל המרחב בו נערכו. מעין תרגול אמנותי, לאמץ ולאפשר ביטוי לאחר, הפרעה מכוונת לסביבה, עובדה מוכתבת לנתקלים בה, ולסקרנים לפשר קיומה.

כמה שנים קודם לצעדת השרמוטות, מציינת ג'ל קריסטינה את השפעתן של האמניות הפמיניסטיות משנות ה70 על יוזמות חדשות החל משנת 2005 בארה"ב ואירופה. מרי קלי,  ואלי אקספורט, מרתה רוסלר, וקוסמה כדוגמא לקיום אמנות במרחב הציבורי, במדיות החדשניות של התקופה הפוסט מודרנית בעידן הדיגיטלי. הפקת סרטוני וידאו ארט, הפקת צילומים והפצה ברשת הדיגיטלי, ולמחאות צעדה נוספות. האמנות הפמיניסטית בעשור הראשון של שנות האלפיים, יצרה שפה חדשה של יצירות באמצעים שונים כמו סרטים צילומים של הגוף, גרפיטי. יתרה מכך, החוקרת מציינת כי כל האמניות עוסקת בשחרור מהפטריארכליות, מדיכוי היצר המיני של נשים, ומחאות לשוויון זכויות. נקודת המוצא הראשונית לכך, האמניות הפמיניסטיות הרדיקליות משנות השבעים, אלו אשר הציגו מסר ברור, בוטה, ומסעיר. לקחו את הזכויות האזרחיות והכניסו אותן לתוך הרחובות, ללב האוכלוסייה. 2007-2009 הולידו יזמיות של אמנות פמיניסטית אקטיבית, אמניות זכו להכרה ותצוגה גם במרחב הממוסד של מוזיאונים כמו: לוס אנג'לס, ומוזיאון בניו יורק.[61]

ד"ר טל דקל הטיבה למצות את הנושא של הגות ואמנות פמיניסטית רדיקלית של מייצגי גוף, כפי שציינתי קודם. לסיום, אזכיר את עבודתה של אמנית פמיניסטית משנות ה70 אשר בולטת השראתה  על אמניות ישראליות, בצילום גופם המעורטל, בעל מסר משמעותי ומכוון. לינדה בינגלס שהצטלמה ערומה אוחזת בדמוי איבר גברי, יצירתה היא מורשת, בימוי מחדש, השראה מאמנית שהיוותה סנסציה. הדרתה הובילה ליצירתיות ולחשיפה באמצעות קניית פרסומת בתוך כתב העת.[62] סביר להניח שכיום הייתה מפיצה זאת בפייסבוק, כפי שאמניות מציגות צילום עם לוגו "צעדת השרמוטות" בדף הפייסבוק, בעל מסר נוקב ובוטה. בחלק זה, הצגתי טיפה בים, כנקודת ציון, רקע והשראה על צעדת השרמוטות בישראל אשר החלה ב2012.  בחרתי שלא להציג אמנויות פמיניסטיות רדיקליות רבות, אלו אשר עסקו במיצגי גוף בהם הלקאה /כאב/ או מציגי גוף מאחר ואינן תואמות בעוצמתן לשרמוטות. השרמוטות זו "אמנות בה מאבדים את הסמכות הרודנית לטובת החירות לבצע, הנתונה לכול; זו שיכולה להפוך כל אדם מצרכן – של חפצים ושל טקסטים, של דימויים ושל מחוות – ליוצר ומבצע מופע במרחב הציבורי או הדיגיטלי". אמנות השרמוטות כוללת אמניות המופיעות בצעדה, לצד אמנות בדיגיטל  עם תוספת לוגו "שרמוטות."[63]

הררי מגדיר פרפורמנס ארט כמדיום שהחומר והתמות שלו הם גופו וזהותו של היוצר.[64]  צעדת השרמוטות מציגה מגוון אמניות כשכל אחת יוצקת משמעות להיבט המגדרי בהתאם למה שהיא בוחרת להביע ולהציג. "הפרפורמנס ארט מתאפיין בחתירה תחת כללי המיון המקובלים, ממציא זהויות צורניות חדשות." [65] הוא בין תחומי, אמנות המתנערת מכללים והגדרות, מאחר ואינו משתמש בשפה אסתטית אחת. כפי שאמנויות צעדת השרמוטות הן מיצג גוף, אמנות מושגית, בשילוב אמנות פלסטית, עיצוב גרפי פופ ארט, דיוקן צילומי, ועוד. הררי מבחין בין שתי מגמות דומיננטיות: אך בניגוד להתמקדות באומן ובמופע העצמי, כמגמה דומיננטית כפי שבוחר לעסוק,[66] אני בוחנת את מיצגי הגוף של הפרט,  מתוך מגוון תפיסות אסתטיות מודרניסטיות לאמנות. לחשוף זהות עצמית נוכחת, בתוך תפקיד חברתי, תפיסה פוליטית, "קריאה מחדש"  כפי שמגדירים תקופה זו חוקרי אמנות עכשווית, בהיבט מגדרי. בהשראת מורשת האמניות הפמיניסטיות פורצות הדרך עוד משנות ה70.

טרכטנברג,  גורסת כי יצירת אמנות מוערכת לא רק מפעילות משותפת של היוצרות בתהליך, אלא גם שילוב תהליכים חברתיים המתרחשים בתוך שדה האמנות לאלו שמחוץ אליו, יתרה מכך, מדובר בשרשרת של אינטראקציות חברתיות אשר בסופו של דבר מולידות תוצר גלוי. [67] עבודת אמנות אשר נשארת ברשת החברתית מעבר לזמן שהוקצב לה בשדה האמנות הפרפורמנס כמושגית. בנוסף, כל ההתארגנות של הנשים וגודל עשייתן למחאה טמון ביחסי הגומלין המתקיימים בין הנשים ובין קטגוריות אחרות בחברה כמו: אתניות, מגדריות, או לאומית. טרכטנברג,  גורסת כי עבודת האמנות מוערכת תלויה בפעילותן המשותפת של הנשים  אינטראקציה חברתית שבסופו של דבר יוצרת מוצר גלוי – צילומי אמנות, בנושא צעדת השרמוטות.

באופן כללי, אמנות מיצגי הגוף (פרפורמנס), אמנות זמנית וחולפת מיסודה, אמנות מושגית היוצרת "תהליך", העשייה עצמה היא יצירת האמנות, המסתיימת בסיום הופעתה כמצעד במרחב הציבורי. [68] בתקופה הפוסט מודרנית, אמצעי הטכנולוגיה המתקדמים, המאופיינים ביכולת להעברת מסרים זמינה ומהירה, המייצגים מהצעדה מתועדים ברשת ומהווים מצע פורה לניתוח המסרים העולים מתוכה, חודרים לתודעה, לשיח ולחשיבה מעמיקה. צילומי וידאו, או צילומים, המופקים, בתכנון מדוקדק.  נוכחים, מתועדים ומקוטלגים לצעדת השרמוטות. אמנות פמיניסטית עכשווית, המשמשת גם לציטוט, שיח, התייחסות וביקורת לתמונות המוצגות בשם צעדת השרמוטות. עליהם אדון בחלק הבא.

התרבות, המאפיינים והתנאים החדשים של התקופה הפוסט מודרנית, המאופיינת גם בפלורליזם של סגנונות אמנות,  טשטוש גבולות בין המקור לייצוג המשועתק, המציאותי  הן ה"סימולקרה", לפי התיאוריה של בודריאייר[69] הפרפורמנס הוא התממשות הפרדיגמה האפיסטמולוגית הפוסטמודרנית שמערערת על האופי הממסדי, (אינפנדשין) של הידע כמו אחסון והפצת מאגרי מידע, עם מערכת הערכים המתפתחת במקביל אליו.

"צעדת השרמוטות" מהווה את הטריגר, הזרז ליצירת סגנון אומנות המזוהה לקבוצה ולשם "שרמוטות". בהתאם לטענת פוקו – אנחנו לא יוצרים היגדים חדשים על העולם אלא משעתקים את האפיסטמה – מטען הידיעות וההכרה שלנו על העולם שמתאפשרת מהתנאים של סדר השיח[70]. לפיכך, אנחנו יוצרים קיטלוג והכרה באופן שבו אנו מגדירים משהיא אחרת כאמנית פמיניסטית, את אלו שמציגות כקבוצה בשם שרמוטה, השתתפות בעבודה שיתופית התומכת ברעיון של "מות המחבר." [71] יצירת מיצגי גוף אקטיביים כמחאה פמיניסטית, אינם מקרה בודד של יצירה, אלא תפיסה חברתית שנבנתה קונסטרוקטיבית, בתוך החברה, השתרשה כסוג של אמנות המתכתבת עם הגוף הנשי. מהרעיון של סוביקטיביות באמנות, אירית רוגוף (Rogoff) גורסת, שאנו מסתכלים על אומנות באופני קולקטיביות שונים, ותוך כדי כך יוצרים צורות חדשות של יחסי צופים וחללים, ופחות יחסי צופים ועצמים, כשנעשית "הסטת מבט", נוצר אקט דינאמי, השונה מהערכים הסטטיים המסורתיים של עמידה ללא תנועה מול עבודות אומנות יחידה. השתתפות בצעדת השרמוטות, מתרחשת בזמן מסוים, במרחב ציבורי, הקהל והצופות הן גם משתתפות אקטיביות. תמונות מצולמות, הכותב, הם אילוסטרציה, מעבר למה שקרה בפועל בצעדה, הם גם מה שקורה כאן ועכשיו כשאנו מתבוננים בתמונות המופיעות ברשת הדיגיטלית על אמניות מצעדת השרמוטות. הנצחה לכך, אלו התנאים שמייצרים את המבט שלנו כפי שרוגוף מסבירה: איך דרך תהליך "הסטת המבט", "יוצרים לעצמנו מצב אלטרנטיבי של לקיחת חלק בתרבות שבה אנו משפיעים על יצירה 'בריקולג'- שמשמעו יצירה בעלת משמעות עמוקה ולפעמים חתרנית, מחומרים רנדומליים בעלי משמעות מסוימת או חסרי משמעות של עבודות אומנות, אלו ששוברים את הדיכוטומיות של מוצגים וצופים.[72] אם כך, חייבים להתייחס למיצגי הגוף של המשתתפות פרפורמנס, דרך תמונות של מיצגי גוף כפי שהן מוצגות, דרך העיניים המתבוננות בצילומים שמוצגים מצעדת השרמוטות. תוך חשיבה מהו המסר אותו הן מבקשות להעביר לצופים? ומי הן המציגות? צעדת השרמוטות הינו אירוע בו חלק רב מהמשתתפות יצרו מיצגי גוף שזכו למבט, בקורת, ותיעוד האירוע באמצעי תקשורת רבים. מעשה התיעוד עצמו, הוא המשמעותי . מה שמאפיין את צעדת הנשים, הינו מופע הפרפורמנס, כשגופן מהווה קנבס להשחתה, ציורים וכתובות על חלקי גופן. בכך הן מסמנות ומגדירות את גופן בעצמן.  מיצגי הגוף החשוף גרמו לתיעוד של הופעת הגוף הנשי, אייקון חזותי כמסר לשוני, צילום ברשת שמתחתיו מופיעה המילה "שרמוטה" מייצר משמעויות כסוגת אמנות מחאה פמיניסטית. המיתוס של צעדת השרמוטות כאירוע תרבות ואמנות מחאה פמיניסטית אקטיבית, מתקבעת מהדיבור של החברה. מערכת התקשורת, המסקרים את הצעדה, והמסרים המופצים בכל אמצעי התקשורת בארץ ומחו"ל. לפי ההסבר של בארת (Barthes) מדובר בדימויים שנועדו לתת משמעות. שעתוק, דיבור בעל משמעות עמוקה, המעוצב מחומר שעובד כדי לצור תקשורת עם הסביבה .[73] הדיון סביב אותם ייצוגים בין אם שיח על תהליך העבודה, או ביקורת על ייצוג חזותי כלשהוא, והחשיבה מראש על התודעה המסמנת שבהם, מאפשרת להתייחס אליהם. ללא קשר לחומרי הייצור מהם נוצרו. לפיכך, הצילומים של מיצגי גוף מהצעדה, או אלו שתוכננו ונעשו במיוחד לפניה או אחריה, מיצגי הגוף המוצגים באתרי דיגיטל, בדף פייסבוק, כצעדת השרמוטות, הפכו להיות מזוהים עם המשמעות של אמנות פמיניסטית ראדיקלית.  מלל חזותי, מערכת סימנים בעל מסר ומשמעויות ביצירות של "צעדת השרמוטות" המיתוס הכולל בתוכו את השפה, הופך לדיבור, למערכת של סימנים. תודעת ההכרה והתיאוריה הפוליטית הן בלתי נפרדות. אמנות תחת השם שרמוטה, מכילה במוסתר או גלויי את תפיסת העולם החברתית, מאמצת את התבנית שאמנות מיצגי גוף היא קונסטרוקטיבית, פעולות של הבניית סגנון אמנותי לצורת מחאה פמיניסטית[74] כזו היא מובדלת, בולטת, ומוכרת כאמנות פרפורמנס, ציורי גוף בעלי אסתטיקה ויזואלית ותוכן משמעותי. הטקסט החזותי משמעותי, הוא אחד מכלי ההבעה הדומיננטי .

השפה – המלל החזותי, אמצעי אמנותי בולט לאמנויות צעדת השרמוטות: הטקסט, ביצירה זו דוגמא מני רבים: (צילום 10) נוכחת חשיבות למלל החזותי.  הוא מובע בפשטות, הינו הכרזה על מי אני, (אישה)במרכז ראשי, הקומפוזיציה מעצימה את  המסר, אני מודעת לעצמי, הגדרת המהות שלי במדיום. המחשבות וההכרה הן סמל הייצוג החזותי. השימוש של הכותבת בייצוגה העצמי מבטא מקרה של כלל, וכאינדיקציה לעמדת הפרט באשר הוא. היא בוחרת לסמן את היותה אישה. השימוש במילה "אישה" חושפת קשר ההזדהות בין האני הכותב לקטגוריה הכללית של הסובייקט המתפקדת כמושא מחקר וכלוגיקה שלטת בטקסט. הקומפוזיציה: במקרה של יצירה זו הינו משמעותי ביותר, כל המשפטים המסתובבים בגופה , ללא סדר והיגיון אלו הם השמות גנאי שאספה בחייה ונשארו כצלקות על חלקי גופה, הם אינם צורות ומלל שניסו לעבור ניסוח אסתטי או סדר, הוא נראה כאינטואיטיבי מסמל  שחפצון גוף או אונס נעשה בפתאומיות ללא התרעה ידועה מראש. אמני וידאו, אנשי תקשורת חזותיים, אמני פרפורמנס, פרסומאים, גרפיקאים, יוצרים בעבודותיהם שימוש לא קונבנציונאלי בטקסט, בתחביר, בפירוק שפה, במצלול ובדימויים החזותיים,  בעצם שימוש במילים ביצירה חזותית היא הגדרה חדשה או חידוש המשמעות למילים. מבחינה זו, המדיום האמנותי של שילוב מלל ביצירות מאתגר את השפה ומאיץ את תהליך התחדשותה.[75]תהליך הטמעתה של המילה הכתובה בתוך מחבר התמונה, התגבש באמנות עוד בראשית המאה ה20 בסגנון הקוביזם והפוטוריזם שבקש לפרוץ את האוטונומיה של הציור ולהעניק לו ממדים חדשים שנלקחו מחומרי המציאות, מתקשורת ההמונים ומהעולם הטכנולוגי. הערעור על ההגדרות המסורתיות של אמנות והספרות לבשו אופי מהפכני כבר בחוגי הדאדא. אחד מאמצעי המרד נגד ערכי התרבות הם החתירה תחת ההיגיון ושחרור המילה מתפקידה כמייצגת משמעות, פרוק והתבוננות מחודשת בסמני האותיות[76]. באמנות הישראלית העכשווית ובמחקרים על השפעות בינלאומיות על האמנות הישראלית, סוגיית הכתב באמנות שאבה את השראתה מתוך הנרטיב המיתי הלאומי השייך לטקסט מהתנ"ך. בהקשר תרבותי זה, ניתן לומר כי האמנות היהודית לדורותיה השתמשה בכתב, מעבר לשימוש הקונבנציונלי, לעיטור חפצי קודש, ומענה ל"לא תעשה לך פסל". אלו בעיקר מילים או פסוקים ששולבו במוקד היצירה, אפילו אסכולת האמנות של בצלאל החילונית הציונית והמודרנית  שילבה מלל בעלי מסרים סמליים ואידיאולוגיים באמנות הישראלית ובאמנות העכשווית המאוחרת. הכתב בצעדת השרמוטות חוזר להיות טעון, השימוש בכתב ביצירה חושף מתווה שיח בקורתי היונק מההוויה החברתית הפוליטית וההיסטורית.

בצילום התמונה הראשית כאן, האמנית הפמיניסטית יערה אסף, מקדישה לטקסט פונטים עתיקים דימוי אינטואטיבי לכתב קודש, מנכיחים את קדושת הגוף, מעבר לקשר השורשי. כתיבה על גוף מותרת, אך מה לגבי המשמעות של אישה בחברת אישה? להערכתי השימוש במלל מתקשר לכיתוב על גבי הגוף, האופייני לתרבות שלנו. היחס בין החלק המילולי לחזותי יכול להיות אמנם שונה מאמנית לאמנית, אך הוא מופיע על גופה ומייצג אותה כחלק מקולקטיב בעל תרבות אחת, נשים המודעות למצבן החברתי. מבקשות לצור משמעות למילותיהן, במשחק מילים, ובשילוב מילים בצורות שונות. הקומפוזיציה: המילה "שרמוטה" מייצגת סוגת אמנות מיצגי הגוף עבור הצעדה. היא מופיעה לרוחב גופה, עוטפת את גופה, ובניגוד לשאר האיורים הצבעוניים והקישוטיים, היא כתובה בצבע שחור, על גופן של המארגנות. היצירה דוגמא לאותן אמניות פמיניסטיות, המגויסות להפיק מיצגי גוף, וחמרי תעמולה נוספים.

הפילוסופיה של הטקסט, לפי פוקו ((Foucault, מדיום לניסוח הבנה חדשה של זהות אישית וחברתית, טקסט מקדם פרקטיקות יצירתיות.[77] מובן שהשפה ומנגנוניה יוצרים תפיסת מציאות, רעיון שכדאי ליישמו באמנות, כי הראיה והמבט תלוי במתאר המציאות.  כל מיצגי הגוף הן מופע בעל רעיונות פמיניסטים, עוסק בנשיות ושאלת קיום שפה נשית במסורת של יצירתיות. טקסט נוסף לדוגמא במיצג גוף של ציפי לוין (צילום 12) המילים אמנם מודפסות על הבגדים ולא נכתבות על גופה,  אך מסמלות את מחאתה באופן ישיר וברור. האותיות בלבן בולטות, בניגוד לבגד השחור:  "אני שרמוטה אך נגד אלימות כלפי נשים",  היא מתעדת את יצירתה מהמרחב הממשי של הצעדה למרחב הדיגיטלי, שם הייצוג מקבל המשך לחיו. היא מתעדת באתר הפייסבוק של הקבוצה צעדת השרמוטות, צילום הדיוקן שלה, כגלויה אישית, אבל כחלק מהקולקטיב של נשים פמיניסטיות רדיקליות.

דיוקן נשי, גלויה, כאמצעי הבעה אמנותיים בהיבט הפמיניסטי.

פרוש המילה דיוקן ביוונית תמונה המורכבת מצירוף המלים שניים ודמות, כלומר  תיאור חוזר של פנים. המילה דיוקן הפכה ברבות הימים לתיאור דמות, מעין עדות של ממשות כלשהיא. באמצעות אמנות הדיוקן, האמניות מבקשות להראות פניהן, בכדי להטעין אותן במשמעות מחודשת. מעשה הדיוקן הוא המבט והצגה ישירה שלהן, ללא תיווך. המוצג הוא הנגלה, כאשר המבצעת היא האמנית עצמה , מחזירה את פניה לקדמת הבמה, דרך גילוי וכיסוי, חשיפה ומיסוד. פעולת הדיוקן מעשה אמנות, צורת הצילום העצמי והמבויים, אמנות בעלת מסר של עצמי על עצמי. אמניות מצעדת השמוטות יוצרות מעין "תעודת זהות אלטרנטיבית" – דיוקן המשקף את עמדותיהן מההיבט הנשי המגדרי. הדיוקן, כלי אמנותי, מעבר למחאה ולחוויות שאותה היא מעוניינת לשתף, ולחשוף. אמנות הפוסט מודרנית עושה שימוש בדיגיטל להפצת גלויות אומנות – "אמנות המכתב," כפי שאמנים רבים יצרו גלויות כאלו לפני עידן התחכום הטכנולוגי. [78] הדוגמא(צילום 13) להמשכיות מדיום "אמנות המכתב" בעבודתה של האמנית תמר גרוס מ1975 .[79] חשוב לציין, כי גלויות דיוקן עצמי מורכבת לרוב משני חלקים: חצי מגודלן צילום דמות האישה, ובחלק השני מסר בעל מלל חזותי. הגלויות הללו עיצוב גרפי אמנותי, בכתיבת דיוקן אישי עצמי. כל אחת מבקשת להגדיר את עצמה לסביבתה, כפי שהיא בוחרת מנקודת מבט נשית ולא המבט הגברי. (כמו: צילום 7, 11)

הטקסט (צילום 14 )של הדמות מצד ימין הינו בשפה האנגלית, בשם הלועזי לצעדה הנערכת בחו"ל, המלל כאן מעיד על דמותה של המשתתפת הבוחרת להיות חלק מהפמיניזם הגלובאלי. מסמל הזדהות ותחושה מערבית. יתכן כי לא לרוחה השם "שרמוטה" מערבית, המקטלג ללוקאלי. הדמות שלצידה, בתוספת לטקסט הלועזי "גופי ברשותי," מוסיפה: "אני ציבור אני לא ציבורית", מדגישה את הרצון להיות שווה, השפה מסמלת הבדלים אבל הגוף שלי שייך לי. "אם הייתי מתלבשת לא היית מקשיב לי". ה"אני" הטקסטואלי, הוא אופן הארגון קונטינגנטי, שניתן לשאול דרכו, אלו אפשרויות הבנה ומשמעות הוא פותח, ואילו הוא חוסם? באיזה עמדה מציב אופן הארגון הזה את הקוראים? את הצופה? הקול הבוקע מהטקסט: ""ללא היותי עירומה, כלל לא הינו זוכות להקשבה" מבטא צורך בשינויי. משמעות חתרנית, שחרור מהתחושה המכפיפה נשים. אלו הנאלצות להיות נושא למבט, כעת מפגינות חירות  ושיח על המבט, אמצעי להעברת מסר נוקב ובטוח. מיצגי הגוף של הבחורות מתבטא בחשיפת חלקי גופן, מתוך ידיעה שהן נתונות למבט הגברי, בשילוב טקסט המעגן את צורת הביטוי החזותית, מסביר את פשר הגוף החושפני. משמש מקור תשומת לב, מתייחס אפוא לזיקות הגומלין המורכבות שבין הטקסט האמנותי למציאות שאותה היא מביעה. הטקסט, הוא אמצעי אסתטי משותף לכל הנשים בתמונה. שפה היא מדיום של כוח, אתר של פרקטיקות בעלות אפקט, המקשרות או משנות את היחסים בין בני האדם. מעבר לאמניות כמו ערבה אסף אשר גויסה לצור מיצגי גוף למארגנות.  אמניות ישראליות מובילות כמו מיכל היימן, זויה צ׳רקסקי, הילה לולו לין, אורית גולדמן, פנינה רייכמן ואנה מירקין, גויסו לצור אמנות לשם תעמולה ורווח. הם עצבו בטקסט ומסר חזותי גרפי, על גבי תיקים, חולצות וסטיקרים, ציטוט מסימלי תרבות השאובים מעולם הפרסום. פריטים אשר נקנו מנשים פמניסטיות שאינם אמניות, מתוך סולידריות פוליטית לאג'נדה ולצעדת השרמוטות. לדוגמא (צילום 15 ) המשפט על גבי הסטיקר: "רוצה להיות חפשיה", במקום הפתגם הידוע לכלל, "להיות עם חפשי", מסמל יונת שלום בעלת הקונצנזוס המיתולוגי, כאן סמל החופש, הופך להיות צורת מעשי ידיי האשה. הסימבוליקה בכך הוא מהותה הנשית המציינת  את רצונה לשלום עם עצמה ושלום עם סביבתה, ולא באמצעות שליח או מתווך, הפקעת היונה הריאליסטית, חסרת הישע בכפיפות למפעילה. איני יכולה, שלא להזכיר את הדימיון בין חולצת "צעדת השרמוטות", בעלת עיצוב גרפי פופ ארט ושימוש במסר החזותי הנוקב, לאמנותה של ברברה קרוגר(Kruger Barbara). דימיון רב (צילום 16) מהאמנית האמריקאית הפימיניסטית שפעלה כבר בשנות ה70 בתחום של כרזות ואמנות פלסטיק. ברברה בוחנת בעבודותיה את הצגת הכוח דרך דימויים תקשורתיים. היא משתמשת באיקונוגרפיה וססמאות מהתקשורת ההמונים, ומוציאה אותם מהקשרם, מבחינה ויזואלית ומילולית. ידועה בעבודותיה המינימליסטיות מבחינת הדימויים והכיתוב. היא משתמשת לרוב בתמונות שחור לבן ובאותיות לבנות, שחורות ואדומות. בדימוי הנוכחי והמפורסם שלה, זוג עניים משירות מבט לצופה, מופיעות בכל רוחב המצע, ובינהם מלל חזותי.[80]  בעיצוב הגרפי  של האמנות הישראלית, זוג עניים שחורות וגדולות, אף הן משירות מבט לצופה כאשר בניהם מסר חזותי ידוע "לא זה לא".  הדיוקן הנשי המעוצב הוא הקולקטיבי, מציין את זעקתן של הנשים. במילים אחרות אם אתה מביט על הדיוקן הנשי תסתכל לי בעניים, חרוט להן מסר "לא זה לא". מעבר לאמנות ציורי גוף בעלי איורים דקורטיביים, הצועדות מופיעות בחולצות, ובסמלים המחברים והמקשרים ביניהם כקבוצה.

צעדת השרמוטות מופע אמנותי בעל "הקיטש" והקישוט האופייני לאמנות נשית כסלמיימשמינג

אמנות כחלק חשוב להצגת מסרים, פעילות חתרנית לשינוי הסדר התרבותי והחברתי. אמנות מצגי הגוף של צעדת השרמוטות, הינה אסתטיקה נשית המשלבת בתוכה את הקישוטיות והקיטש, מעבר לתפאורה. הקיטש, האופייני לאמנות הפוסט מודרנית, אמנות החיקוי "הנמוכה" כפי שכינה אותה  מבקר האמנות והתיאורטיקן קלמנט גרינברג. שימוש בחומרים הביתיים, הסביבתיים והסימבולים כנשיים, לצעדה שמתקיימת בסביבה החיצונית, המסמלת את השליטה הפטריארכלית. הקיטש והקישוטיות כלי חשוב לביטוי מחאה, כמו השם שרמוטות ולוגו הצעדה המורכב מנעלי עקב, וגרביונים   דוגמא בולטת לכך הקיטש במיצג הגוף של מעיין אסור. (צילום 17) בגדיה מפלסטיק דמויי עור. לבגד המיוחד מצטרפת שרשת משיניים מחודדות. לא פנינים או יהלומים מהחומרים האצילים.  האמצעי, הממד הזה של קיטשיות, דווקא  מסמל את המשמעות שכל בחירה היא לגיטימית.  אני קובעת מהם החומרים הראויים ליצירה. החזיה בעלת מסמרים מתכתיים אשר קוצם מחודד, הם מופיעים על החזיה, החלק הנשי האינטימי, צורתם מזכירה תרמילי כדורים. ישראל עדיין מדינה מיליטריסטית והגיוס הוא חובה. ללא ספק, האובייקט מעלה קונוטציה  של שליטה על נשק, יכולת הגנה על מקום אינטימי מוגן ומסוכן כאחד. השרשרת אף היא עשויה מצורת שיניים גדולות של חיה, מסמנת את כוחה. הרוכסן הבולט במכנסיים, ואורך המכנסיים הקצר, כול האובייקטים יחד יוצרים הופעה יצירתית בעלת משמעות.

אוסיף ואציין, כי צועדות התקשטו בשרשראות פרחים מפלסטיק, קיטשיות, מעין ביקורת על השעבוד לתעשיות "התפאורה" לגוף הנשי, בדומה לאייקון גרביוני הרשת ונעלי העקב המופיעים בלוגו. בעבודתה של יערה אסף, ציורי הגוף (בצילום 10 ) אף הם בעלי קישוטיות וצבעוניות,  כולם מבטאים את המאפיין

לסיכום:

השדה האמנותי – אמנות המחאה באמצעות מיצגי הגוף, בעלת מרחב היסטורי משלה, מושאי מאבק ייחודיים. בעלי קצב התפתחות, מנסה לשנות את יחסי הכוחות בחברה באמצעות פעילות חתרנית. פעולתן האמנותית נוגדות את העקרונות המבססים את כוחו של הממסד האמנותי הפוסט מודרני,[81] אין סמכות שמנפה, כל אחת יכולה להצטרף ולהופיע במרחב הציבורי הפתוח, בנוסף לחתירה נגד "חפצון", "תרבות האונס", וערכים אותם אמניות פמיניסטיות מבקשות לבטא באמצעות אמנותן.  "כל התנועות המערערות את הסדר הסימבולי חשובות בכך שהן מעמידות בסימן שאלה את מה שנראה מובן מאליו, מה שאינו מוטל בספק, כאלו הם הדברים ביחס לתנועה הפמיניסטית"[82] וביחס לחשיבותן. ההביטוס, אוסף תפיסות העולם של הפרט על החברה בסנכרון למקומו בחברה. השתתפות בצעדת השרמוטות היא התארגנות של נשים בעלות תודעה למקומן בחברה עם גברים שתומכים בזעקתן על כך שקיימת אפליה, עוול ופגיעה. כפי שהצגתי, הצעדה נערכת כל שנה מאז תחילתה ב 2012 אירוע תרבותי אקטיבי, המתקיים במרחב הציבורי והדיגיטלי. זירה אמנותית המבטא את התנועה הפמיניסטית ראדיקלית. הצילומים מהצעדה, מתעדים חוויה למזכרת מהאירוע החשוב. נשארים ומופצים ברשת ובמדיות, בכך מעצימים את התודעה על כך. [83] חופש הביטוי וחירות ההפגנה מוכרים בישראל כחירויות יסוד של האזרח.[84] בין שנראה את חירות ההפגנה כעומדת בפני עצמה ובין שנראה בה יישום חופש ביטוי,  תימצא חירות זו חיונית למימוש המשטר הדמוקרטי וההליכים המתקיימים בו. צעדת השרמוטות מהווה  מרחב חוקי להעברת מחאה ולהצגת אמנות, אלטרנטיבה לייצוגים התלויים בעצמת קבוצת ההשתייכות.[85] לצערי, כפי שהצגתי בעבודה זו, צעדת השרמוטות עדיין מבטא את הצורך ההכרחי למחות על אותן נושאים פוליטיים כמו: חפצון הגוף, המבט הגברי, תרבות האונס, שעסקו בהן עוד משנות ה70 של המאה הקודמת. עבודתי בקשה לתעד את הקריאות הנשיות הקוראות תיגר על כך, אלו השואפות לחברה ליברלית ומכילה. הבחינה והקריאה מחדש, הן המהות לנלמד בקורס זה אמניות בהיבט מגדרי. הביקורתיות של הגישה הפמיניסטית, הן "ארגז כלים" להסתכלות, על התפיסות המכוננות את הסדר התרבותי המודרני כפי שצעדת השרמוטות "מערערת על הקריטריונים של הבסיס לשיפוט אמנותי, מהי אמנות, וערעור על קביעת הסדר, השייך בתרבות לגבריות הדומיננטית."[86]  אלו המייצרות קומבינציות חדשות ממרכיבים גלויים או סמויים של התרבות. במטרה לנסות לצקת בתוכה ערכים אלטרנטיביים לקיים, ולמובן מאליו. בראיה שכזו גם "מופע עצמי", היא תופעה מרכזית לתקופה הפוסט מודרנית, האישי הוא פוליטי, האמנותי הוא הפוליטי, החלק הבלתי נפרד מהדיבור והשיח של הפרט כחלק מהקולקטיב וקבוצת ההשתייכות.

כפי שהצגתי את טענתי בהרחבה,  כי  משמעות השם ודרכי ביצועה שנוי במחלוקת. אני סבורה שבכך,  קיים פספוס רב, כעקב אכילס, לצעדה שפעילותה המרכזית שיתוף ושוויון לכלל הנשים. להערכתי, המציגות בצעדות השרמוטות הן רק נשים חילוניות, וליברליות בעלות תודעה פמיניסטית או קווירית. לשם כך נדרש מחקר נוסף, כשם שאני סבורה כי האמניות בצעדות הן העצמאיות של וולף, "חדר משלך" אלו היכולות לבקר, למחות, לחתור לשינוי. נשים חופשיות מכבלי התלות הגברית, וללא חשש לדחייה ופגיעה חברתית מכך. חשוב לציין, עיגון המחקר והיסטורית העשייה האקדמית של התנועה הפמיניסטית, נעוץ בפעילות למען שינוי חברתי, שכן האקדמיה הפמיניסטית צמחה מפעולות של אקטיביזם פמיניסטי.[87]. כולי תקווה שפעילות מתמשכת זו תציג אמצעים אמנותיים, פעילות אסרטיבית ומועילה לשינויי החברתי והתרבותי כלפי נשים, ולכל שינוי המתבקש, לקבלת האחרת כשונה אבל שווה. בעידן הדיגיטלי שלל סגנונות הבעה אמנותיים מופצים ונחשפים. השיח על  "צעדת השרמוטות" מעצבים את זהותו החברתית והתרבותית, כאירוע תרבותי שנוי במחלוקת מעצם עיסוקו בביקורת חברתית.

 

הצילומים לדוגמא:

 

רשימת דימויים

 

  1. לוגו צעדת השרמוטות בישראל – SlutWalk Israel

https://www.facebook.com/SlutWalkIsrael/

  1. סטיקר – קבוצת הפייסבוק – קבוצת הפייסבוק של SlutWalk

https://www.facebook.com/SlutWalkTLV/photos/a.1445224729137732/2017022325291300/?type=3&theater

  1. כרזה, קרדיט צילום: יואב בן דוב

א)

http://images.saloona.co.il/files/2014/05/YoavBenDov11.jpg

ב)

https://scontent.ftlv6-1.fna.fbcdn.net/v/t31.0-8/13458548_1634228976903972_5311675265309385125_o.jpg?_nc_cat=108&oh=d218242b873680a767118c0125644643&oe=5C5EE2D5

  1. ססטיק מפיץ מידע על צעדת השרמוטות

https://www.mako.co.il/entertainment-celebs/local-2017/Article-fac7f06a1460c51006.htm

5 . א) תמונת מיצג גוף, נגד תרבות האונס.

http://saloona.co.il/?p=202324?ref=saloona_tags

ב) תמונת מיצג גוף, צעדה 2014 צילום: איתן אלחרז

https://scontent.ftlv6-1.fna.fbcdn.net/v/t1.0-9/1959421_10152388451098320_558082814410137029_n.jpg?_nc_cat=101&oh=774ea0e1edc085ea0c526b6e5f16f62d&oe=5C1A2D76

  1. תמונת דימוי הגוף

https://972mag.com/photos-of-the-week-prisoner-solidarity-and-nakba-memory/90870/

.7 מיצג אמנותי שיתופי

https://scontent.ftlv6-1.fna.fbcdn.net/v/t31.0-8/1397511_10152417557402720_5797321381069700202_o.jpg?_nc_cat=109&oh=87c0e819a1a8825174d395c726b6fbee&oe=5C2FE2F0

  1. גלויות נשים

https://scontent.ftlv6-1.fna.fbcdn.net/v/t1.0-9/10004048_10152388450878320_109405295550032802_n.jpg?_nc_cat=102&oh=e6d61c74dde18c42adf5f00b916d2c15&oe=5C15A8C8

10  תמונה: ברכה ברד, ממארגנות הצעדה בתל אביב. אתר און לייף

https://www.onlife.co.il/news/society/sexual-violence/149577

  1. תמונה: מיצגי גוף, עבודת האמנית: ערבה אסף, מיצג גוף: בר ועופיר מארגנות בירושלים 2018

12.תמונת ציפי ערן, מובילת הצעדה בירושלים, צילום: סימון אשכנזי.  2013 

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4364386,00.html

  1. תמר גרוס, מתוך "מכתב אהבה", גדעון עפרת, גיליון גג 23. 2010 עמוד 33
  2. May 9, 2014. Slut walks.

https://972mag.com/photos-of-the-week-prisoner-solidarity-and-nakba-memory/90870/

15 תמונות עיצובי גרפיקה מדבקות וסטיקרים: א)2014

https://scontent.ftlv5-1.fna.fbcdn.net/v/t1.0-9/29543163_2003269626666570_5682247895438673932_n.jpg?_nc_cat=111&oh=cdf106b2f4872ca655508b05ccf061b3&oe=5C17F989

ב)2014

https://scontent.ftlv6-1.fna.fbcdn.net/v/t1.0-9/29598103_2007468792913320_1922162191905344751_n.jpg?_nc_cat=102&oh=8048a82db9ad1798fffac3b78e411785&oe=5C21379F

16.א) ברברה קרוגר,

http://www.artnet.com/artists/barbara-kruger/youre-right-XJXWRubGNZ0CxpguZH9acA2

ב) עיצוב אמנותי על גבי חולצה:

 https://scontent.ftlv5-1.fna.fbcdn.net/v/t45.5328-0/c0.0.540.540/p180x540/17268728_1477637692309481_3938071074368913408_n.jpg?_nc_cat=109&oh=2ff339769c015bb7ccfcb6388dfc3ea1&oe=5C4D00B6

 

  1. תמונת מיצג גוף, מעין אסור, צילום לעיתונות חוץ: סימון אשכנזי, .2013

www.activitis.org

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=636405323041556&set=a.636404206375001&type=3&theater

 

  ואחרות. ויקי שירן ז"ל, ד"ר טל דקל, קרול האניש [1]

[2]רות מרקוס, מבוא; מקומן של נשים בתולדות האמנות הישראלית מתוך נשים יוצרות בישראל  1920-1970 (תל אביב: מגדרים והקיבוץ המאוחד, 2008)12.

Deborah Court, Qualitative research and intercultural understanding : conducting qualitative research in[3]

 multicultural settings (Abingdon, Oxon : Routledge, 2018), 12

[4] קתרין מקינון, "תשוקה וכוח" מתוך דרכים לחשיבה פמיניסטית, (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2007), 228-230,236.

[5]

Theresa O’Keefe,"my body is my manifesto!" 1 SlutWalk, Feminist Review FEMEN and femmenist protest.( 2014):2.

[6]   דפנה הקר, מיה לביא אגיאי, מיכל קרומר נבו "הזמנה לדיון במתודולוגיות מחקר פמיניסטיות"  בתוך מתודולוגיות מחקר פמיניסטיות, בעריכת חנה נוה, חנה הרצוג (רעננה: הקיבוץ המאוחד, 2014) 8,9.

[7] מאקו , סלב מקומי, נדלה בעשרים ושמונה 2018

https://www.mako.co.il/entertainment-celebs/local-2017/Article-fac7f06a1460c51006.htm

 [8]סקירה נרחבת של יותר מ20 אתרי אינטרנט בארץ ובעולם בחיפוש צעדת השרמוטות 2018

[9]בל הוקס, "אחיות: סולידאריות פוליטית בין נשים." מתוך:ללמוד פמיניזם: מקראה – מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית  )תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2006), 224.

[10] מילון ערבי עברי, ויקיפדיה.

[11] ז'אן בודריאר,"קדימות הסימולקרות," בתוך סימולקרות וסימולציה, תרגום אריאלה אזולאי (תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2007), 7-8.

[12]רולאן בארת, "הרטוריקה של הדימוי," בתוך תקשורת כתרבות- מקראה כרך א', בעריכת תמר ליבס ומירי  טלמון (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003), 264,265.

  [13] שם,266

[14] שם, 268.

[15] הומי באבא, "החומר הלבן, היבט פוליטי של החומר." תיאוריה וביקורת מכון ון ליר, 20 (2002): 284,285.

 [16]  בל הוקס, "אחיות: סולידאריות פוליטית בין נשים." מתוך :ללמוד פמיניזם: מקראה – מאמרים ומסמכי יסוד במחשבת פמיניסטית  )תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2006), 223.

[17]שרה חינסקי, "עיניים עצומות לרווחה: על תסמונת הלבקנות הנרכשת בשדה האמנות הישראלית," תיאוריה וביקורת

20 (2002): 62.

 [18] "לפענח את הכוח לברוא עולם חדש," פנים חברה וחינוך, גיליון 22, ויקי שירן ז"ל,  נדלה ב 3 אוגוסט 2018 http://www.itu.org.il/?CategoryID=521&ArticleID=1415

  [19] הקדמה מתוך  ללמוד פמיניזם מקראה, – מאמרים ומסמכי יסוד במחשבת פמיניסטית  )תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2006) 224 .

 [20] "לפענח את הכוח לברוא עולם חדש," פנים חברה וחינוך, גיליון 22, ויקי שירן ז"ל,  נדלה ב 3 אוגוסט 2018 http://www.itu.org.il/?CategoryID=521&ArticleID=1415

 [21] שם

[22]  Jo Reger, The Story of a Slut Walk1: Sexuality, Race, and Generational Divisions in Contemporary Feminist Activism(2014):83.

[23]

Theresa O’Keefe,"my body is my manifesto!" 1 SlutWalk, Feminist Review FEMEN and femmenist                     protest.(2014):10

[24] שם, 18.

 Ratna Kapur, Feminist Legal Studies; Dordrecht Vol. 20, Iss. 1,( 2012) 20 [25]

[26]

Smith  Marc A, & Peter Kollock, "Communities in Cyberspace". (London: Routledge,

1999) P 228-230

Cleaver Harry M, "The Zapatista Effect: The Internet and the Rise of an Alternative[27] Political Fabric", [27] Journal of International Affairs, Vol.51 (2) (1998): 622-630

[28] שם, 638-640

[29]טל דקל, "(מ)מוגדרות: אמנות והגות פמיניסטית,") תל אביב: הקיבוץ המאוחד.24( 2011

[30]שם,.25

[31] גרסיאלה טרכנברג, "ממוצלחות למועלמות," מתוך מקומן של נשים בתולדות האמנות הישראלית: 1920-1970נשים יוצרות בישראל (בני ברק: מגדרים והקיבוץ המאוחד, 2008), 40

טל דקל: "בין אמנות לבין אג'נדה פוליטית-פמיניסטית", תרבות חברה וחינוך,  גליון מס' 49 פברואר 2010  [32]

https://www.itu.org.il/?CategoryID=1629&ArticleID=15145

[33]  לורה מאלווי, "עונג חזותי וקולנוע נרטיבי. מתוך: ללמוד פמיניזם: מקראה, תרגום רועי רוזן, (תל-אביב: הקיבוץ   המאוחד 2006125, ( .

[34] לורה מאלווי, "עונג חזותי וקולנוע נרטיבי. מתוך: ללמוד פמיניזם: מקראה, תרגום רועי רוזן, (תל-אביב: הקיבוץ   המאוחד 2006131, ( .

[35] קתרין מקינון,"מיניות, פורנוגרפיה ושיטה" מתוך:ללמוד פמיניזם: מקראה, תרגום רועי רוזן (תל אביב: הקיבוץ     המאוחד, 2006),390.

[36] טל דקל, "(מ)מוגדרות: אמנות והגות פמיניסטית,") תל אביב: הקיבוץ המאוחד172,( 2011 ,.

[37] טל דקל 261 ,.

  [38]שם 87.

שם, 30  [39]

שם, 26. כל אחת מהדימויים בצעדה מבטא את  [40]

[41]נעמי וולף, "מיתוס היופי" תרגום דרור פימנטל וחנה נווה (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004), 20,23.

[42]שם, 128.

[43] ק"ט מילט , תיאוריה של פוליטיקה מינית ( מתוך פוליטיקה מינית  1970 , ( KaTe Millett), Theory of SEXUAL  Politics , 1970 )  תרגום : דפנה עמית ודלית באום , הקדמה : דלילה אמיר. 67,68.

[44]  קייט מילט, 71, 7.

[45]גדעון אפרת, אמנות היא מכתב, גג כתב עת לספרות 23 (2010): 38.

[46]טל דקל, שבירת גבולות וביטול היררכיות" ממוגדרות, 166.

[47] "מהו תיאורטיקן", מגזין בצלאל מס' 4 , אירית רוגוף נדלה מ3/9

http://journal.bezalel.ac.il/he/article/3555

[48]שרה חינסקי, "רוקמות התחרה מבצלאל"  תיאוריה וביקורת" .177,182 :(1997) 11

[49] "מייצג 76", המחסן של גדעון עפרת,  נדלה ב28 אוגוסט 2018 https://gideonofrat.wordpress.com/2011/01/01/%D7%9E%D7%99%D7%A6%D7%92-76/

[50]  דרור הררי, צמיחתה של מגמה באמנות בתוך "מופע העצמי" (תל אביב: רסלינג, 2014  ) 28-30,36.

[51] RoseLee Goldberg, "Performance Art," From Futurism to Present,(London: Thames & Hudson,1988)p.9

[52] טל דקל, 35, 37

[53] טל דקל, ,36,13.

[54] דרור הררי, צמיחתה של מגמה באמנות בתוך "מופע העצמי" (תל אביב: רסלינג, 2014 ) 27.

[55]  שרון אהרונסון-להבי, "מגדר ופמיניזם בתיאטרון המודרני", (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2013) 127

[56]   שם 24.

[57] אמניות רדיקליות שהיו פרובוקטיביות באופן בוטה במיוחד כמו: קרול שנימן (schneemann) מרינה ,אברמוביץ' (abranovic) ג'נה פאני(pane) אורלן ועוד.

[58] טל דקל, 179. ממגורות.

[59] Christina Dawsey Jill. The uses of sidewalks: Women, art, and urban space, 1966–1980 (Stanford

University, ProQuest Dissertations Publishing, 2008)6.

[60] שם  169,170.

[61]  שם, 170,171.

 [62]טל דקל, 186.

 [63] בצלאל, "מעבר לאובייקטים", אהד זהבי, גיליון 1 אוגוסט 2014. נדלה ב 12 אוגוסט 2106

http://journal.bezalel.ac.il/archive/242

 הררי, 12 .[64]

הררי, 13.[65]

הררי, 16. [66]

[67]  גרסיאלה טרכטנברג, "ממוצלחות למועלמות" –מתוך ביקורת האמנות", נשים יוצרות בישראל,  1920-1970 ) תל אביב: מגדרים והקיבוץ המאוחד, 2008)24.

 [68] זמירה הייזנר , טקסט טקסטורה, פעולה באמנות הפרפורמנס ( הקיבוץ המאוחד והמכון הישראלי לפואטיקה   וסמיוטיקה, כרך ז,2006 )146  .

[69] ז'אן בודרייאר, סימולקרות וסימולציה , תרגום: אריאלה אזולאי, (תל אביב: הקבוץ המאוחד, 2007)

[70]  מישל פוקו, סדר השיח, תרגום נעם ברוך (תל אביב: בבל, 2005), 7.

[71]
רולאן בארת  "מהו המחבר?" מתוך "מות המחבר" תרגום: דרור משעני (תל אביב: רוסלינג 2005) 18,10 ;  מישל פוקו "מות המחבר" תרגום דרור משעני (תל אביב: רוסלינג 2005) 19,25.

Irit Rogoff," Looking Away: Participations in Visual Culture," in After Criticism: New[72]

Responses to Art and Performance. ed. G. Butt. (Oxford: Blackwell Publishing Ltd.2005)133.

[73]רולאן בארת, "המיתוס היום," בתוך מיתולוגיות, תרגום עידו בסוק (תל-אביב: בבל, 1998), 235-237.

[74]שם, 238,239.

[75] מרית בן ישראל "קולה של מילה", (תל אביב: בבל 2004) 29.

[76] תמר מנור פרידמן , "מילים רצות על הכתב",(ירושלים: ההדפס, 2002) 132

מישל פוקו, סדר השיח, תרגום נעם ברוך (תל אביב: בבל, 2005), 10. [77]

גג כתב עת לספרות 23 (2010): 34. גדעון עפרת, אמנות היא מכתב,[78]

שם, 34[79]

[80]  ברברה קרוגר, מפגשים מהסוג החזותי, אלה טל נדלה ב20 לספטמבר 2018 http://www1.amalnet.k12.il/sites/Mifgashim/Pages/KrugerBarba.aspx

[(רעננה: הקיבוץ המאוחד, 2014)12.

  , , , , ,


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *